אמריקה
היא הייתה זנזונת, ולא היה לה אכפת שכולם ידעו. בגלל זה הלכה עם המכנסונים האלה, שהיו כל כך צמודים שראו לה את החריץ. לא של התחת - זאת אומרת גם אותו - אבל בעיקר את החריץ של הכוס. גם חזייה לא לבשה והפטמות שלה בלטו דרך הבד הדק של החולצה.
טוב שאמא שלה לא רואה אותה. היא הייתה חוטפת התקף לב במקום. אם אבא שלה היה רואה אותה - אפילו לא רצתה לחשוב מה היה עושה לה. שנתיים וחודשיים עברו מאז הפעם האחרונה שישבה אל שולחן השבת של ההורים. שנתיים וחודשיים מאז שנסעה לאמריקה והשאירה הכל מאחור.
הבטן שלה הייתה ריקה. זה לא טוב, אבל זה מה שיש. היא ישבה על הבר והורידה צ'ייסר, מקפידה לא להצליב מבט עם אף אחד, שלא יקבלו רעיונות. זה לא עוזר כל כך, הם תמיד נמשכים אליה כמו זבובים לחרא. ביום אחר הייתה בכיף יוצאת מכאן עם זיון. אבל היום תנפנף אותם. כמו זבובים. היום זה רק היא וחבר אלכוהול.
אמריקה. כל החיים חלמה עליה. שעות סבלה עם הילדים של השכנים רק כדי שתוכל להוסיף עוד כמה שקלים למה שהייתה מקבלת כל יומולדת. חלמה על ניו יורק ועל לוס אנג'לס ומכל מה שלמדה בבית ספר, רק באנגלית השקיעה מאמץ אמיתי. ההורים שלה לא הבינו למה רק במקצוע הזה היו לה ציונים נורמליים ולא ידעו שברגע שהוציאה את הפטור מצה"ל כבר היה לה מספיק כסף לויזה ולכרטיס טיסה במבצע.
בנים. חוץ מאמריקה, חלמה גם על בנים. באולפנה לא היו בכלל, ומחוץ לאולפנה, ההורים שמרו על הבת הבכורה שלהם שלא תתקרב אליהם, כדי שתגיע טהורה לליל הכלולות. בנות שכבר הלכו לבר אילן צחקו עליה שאפשר להגיע בתולה לחופה ועדיין להיות עם בנים, אבל זה כואב.
אמריקה ובנים. בסדר הזה תכננה את החיים שלה בג'ינס.
בהתחלה רק הריחה את הריח הטוב כשהתיישב לידה במטוס. הכתפיים שלו היו כל כך רחבות, שהייתה צריכה להתכווץ קצת במושב שלה. לפני ההמראה, עזר לה עם החגורה ושאל אותה אם זו הפעם הראשונה שהיא טסה. היה לה קשה לדבר, אז רק עשתה כן עם הראש וניסתה לא לרעוד. הוא אמר לה שכשטסים הרבה כמוהו מבינים שמטוס זה לא יותר מאוטובוס גדול רק בלי הטלטולים, ושדרך אגב קוראים לו אבנר.
"אב'לה לא כאן," חייך אליה בשעשוע. המטוס קפץ ורעד. "זה רק כיסי אויר. הנה, תחזיקי לי את היד, עוד מעט זה יגמר." היד שלו הייתה חמה ונהיה לה נעים בכל הגוף רק מלהחזיק אותה. כשהתעוררה שוב, הראש שלה היה על הכתף שלו, והדיילות חילקו טפסים.
אבנר הסביר לה שאלה טפסים של המכס וההגירה, ועזר לה למלא אותם. כשלא ידעה מה לכתוב בכתובת, הציע את הכתובת של הדירה שהעבודה שכרו לו, וגם הזמין אותה לישון אצלו עד שתסתדר.
אמריקה וגבר. החלומות שלה התחילו להתגשם וכבר רצתה להרגיש את הידיים החזקות של אבנר על כל הגוף שלה. אבל חוץ מזה לא ידעה לדמיין כלום. לא מה יש לו מתחת למכנסיים ולא מה עושים אחרי שמתפשטים.
לא ידעה אפילו מה עושים לפני שמתפשטים, וכל הגוף שלה רעד מהתרגשות כשנישק אותה. גם בלי לדעת השפתיים שלה נפתחו, והלשון שלה הגיבה לשלו כאילו רק חיכתה להזדמנות להראות שגם היא יכולה. הפטמות שלה נעמדו כמו שתי אבנים וכשהוריד לה את החולצה וליקק אותן חשבה שתתעלף מתענוג. זה עוד היה כלום ליד מה שהיה כשנישק אותה בין הרגליים, ועשה לה דברים עם הלשון שגרמו לה לילל שלא יפסיק אף פעם. אבל אבנר הפסיק אחרי שהתפוצצה לאלף חתיכות והייתה כולה רכה ומוכנה בשבילו. כל כך מוכנה שכשפתח אותה, כמעט לא כאב לה, אפילו שהיה קצת דם.
הוא חיכה שתתרגל אליו, ונכנס לאט לאט עד הסוף. העיניים של אבנר חייכו אליה ונעצמו כשהרגישה אותו מחליק החוצה וחודר ישר חזרה. התנועות שלו שהיו איטיות בהתחלה, נעשו יותר ויותר מהירות. הגוף שלה ידע מעצמו איך לזוז והעונג הלך ונבנה בתוכה מחדש. שניה לפני שהתפוצצה שוב, הוא נשלף מתוכה. גנח וכיסה את הבטן שלה במשהו חם ודביק. "צריך להיזהר בינתיים," התנשף והתגלגל לידה.
דווקא נראה לה שהוא היה זהיר ועדין איתה ולא הבינה מה הכוונה. היה לה כל כך טוב שרק רצתה מזה עוד ועוד. אבנר צחק שבסוף עוד לא יעמוד בקצב שלה והתחיל ללמד אותה גם למצוץ. הוא אמר שיארגן לה כדורים, אבל עד אז יצטרך לגמור או בחוץ או בפה שלה. היה לה קצת מגעיל בפעם הראשונה. הנוזל המריר מילא את הפה שלה בבת אחת והיא השתעלה והשפריצה על הכל, אבל אחרי זה למדה לבלוע הכל מהר בלי להרגיש את הטעם.
כל יום ברכה את המזל הטוב שלה, שהסתדר לה כל כך טוב באמריקה. בבוקר אבנר היה הולך לעבודה, והיא הייתה יוצאת להסתובב להכיר את העיר. בערב היו נפגשים שוב בדירה, מתנפלים אחד על השני ברעב ומזדיינים עד אמצע הלילה. הוא תמיד נרדם ראשון ואז הייתה שוכבת לצידו ומשחקת לו בזין ובביצים וממציאה מה תעשה איתם מחר.
הזמן עבר מהר ויום אחד הודיע לה שהוא צריך לטוס שוב לארץ לכמה שבועות ושאל אם תחכה לו שיחזור. קרוב לחודש היה רחוק ממנה, וכל הזמן הזה הייתה מסתובבת בעיר מהבוקר עד הערב וחזרה לדירה רק בשביל לישון. גם אז יכלה להירדם רק אחרי שגמרה עם האצבעות כשהחולצה עם הריח שלו ליד האף.
ביום שסופסוף חזר, התנפלה עליו ישר איך שנכנס וזיינה לו את הצורה כל הלילה. כשקמה בבוקר, עוד פעם הייתה צריכה להקיא. מהקולות גם אבנר התעורר ושאל אותה אם הכל בסדר. היא סיפרה לו שאחרי שנסע הגעגועים עשו אותה קצת חולה ובגלל זה הקיאה כמעט כל בוקר.
בשנייה החיוך שלו התהפך והפנים איבדו את הצבע. הוא זינק מהמיטה, תפס אותה בכתפיים כל כך חזק שכאב לה, ושאל מה עשתה עם הכדורים נגד הריון שהביא לה. היא לא הבינה מה הלחץ ואיך זה קשור, ואמרה לו שלקחה אותם כל יום אחרי שגמר לה בכוס. "לא כל יום?" שאל בכעס. "לפעמים גמרת לי בפה, ומהפה לא נכנסים להריון. ככה אמרת לי בהתחלה," התגוננה.
כל הכיף מזה שאבנר חזר נעלם בבת אחת. הפה שלה עוד היה מלא בטעם של קיא, והבטן שלה התחילה להתהפך שוב מהפאניקה של אבנר. הוא התחיל לצעוק עליה שיש לו כבר מספיק ילדים בבית ולא צריך עוד ושהיא פרימיטיבית ופרה מטומטמת ומה יעשה איתה עכשיו.
שעה אחר כך, העיניים שלה היו נפוחות מדמעות, והתרמיל שבאה איתו מלא. אבנר העלה אותה על מונית לאיזה רופא שלא שואל שאלות, ונתן לה את כל המזומן שהיה לו כי הוא לא כזה חרא של בנאדם, אבל הוא לא יכול סיפור כזה.
היא הייתה זנזונת, ולא היה לה אכפת שכולם ידעו. בגלל זה הלכה עם המכנסונים האלה, שהיו כל כך צמודים שראו לה את החריץ. לא של התחת - זאת אומרת גם אותו - אבל בעיקר את החריץ של הכוס. גם חזייה לא לבשה והפטמות שלה בלטו דרך הבד הדק של החולצה.
טוב שאמא שלה לא רואה אותה. היא הייתה חוטפת התקף לב במקום. אם אבא שלה היה רואה אותה - אפילו לא רצתה לחשוב מה היה עושה לה. שנתיים וחודשיים עברו מאז הפעם האחרונה שישבה אל שולחן השבת של ההורים. שנתיים וחודשיים מאז שנסעה לאמריקה והשאירה הכל מאחור.
הבטן שלה הייתה ריקה. זה לא טוב, אבל זה מה שיש. היא ישבה על הבר והורידה צ'ייסר, מקפידה לא להצליב מבט עם אף אחד, שלא יקבלו רעיונות. זה לא עוזר כל כך, הם תמיד נמשכים אליה כמו זבובים לחרא. ביום אחר הייתה בכיף יוצאת מכאן עם זיון. אבל היום תנפנף אותם. כמו זבובים. היום זה רק היא וחבר אלכוהול.
אמריקה. כל החיים חלמה עליה. שעות סבלה עם הילדים של השכנים רק כדי שתוכל להוסיף עוד כמה שקלים למה שהייתה מקבלת כל יומולדת. חלמה על ניו יורק ועל לוס אנג'לס ומכל מה שלמדה בבית ספר, רק באנגלית השקיעה מאמץ אמיתי. ההורים שלה לא הבינו למה רק במקצוע הזה היו לה ציונים נורמליים ולא ידעו שברגע שהוציאה את הפטור מצה"ל כבר היה לה מספיק כסף לויזה ולכרטיס טיסה במבצע.
בנים. חוץ מאמריקה, חלמה גם על בנים. באולפנה לא היו בכלל, ומחוץ לאולפנה, ההורים שמרו על הבת הבכורה שלהם שלא תתקרב אליהם, כדי שתגיע טהורה לליל הכלולות. בנות שכבר הלכו לבר אילן צחקו עליה שאפשר להגיע בתולה לחופה ועדיין להיות עם בנים, אבל זה כואב.
אמריקה ובנים. בסדר הזה תכננה את החיים שלה בג'ינס.
בהתחלה רק הריחה את הריח הטוב כשהתיישב לידה במטוס. הכתפיים שלו היו כל כך רחבות, שהייתה צריכה להתכווץ קצת במושב שלה. לפני ההמראה, עזר לה עם החגורה ושאל אותה אם זו הפעם הראשונה שהיא טסה. היה לה קשה לדבר, אז רק עשתה כן עם הראש וניסתה לא לרעוד. הוא אמר לה שכשטסים הרבה כמוהו מבינים שמטוס זה לא יותר מאוטובוס גדול רק בלי הטלטולים, ושדרך אגב קוראים לו אבנר.
"אב'לה לא כאן," חייך אליה בשעשוע. המטוס קפץ ורעד. "זה רק כיסי אויר. הנה, תחזיקי לי את היד, עוד מעט זה יגמר." היד שלו הייתה חמה ונהיה לה נעים בכל הגוף רק מלהחזיק אותה. כשהתעוררה שוב, הראש שלה היה על הכתף שלו, והדיילות חילקו טפסים.
אבנר הסביר לה שאלה טפסים של המכס וההגירה, ועזר לה למלא אותם. כשלא ידעה מה לכתוב בכתובת, הציע את הכתובת של הדירה שהעבודה שכרו לו, וגם הזמין אותה לישון אצלו עד שתסתדר.
אמריקה וגבר. החלומות שלה התחילו להתגשם וכבר רצתה להרגיש את הידיים החזקות של אבנר על כל הגוף שלה. אבל חוץ מזה לא ידעה לדמיין כלום. לא מה יש לו מתחת למכנסיים ולא מה עושים אחרי שמתפשטים.
לא ידעה אפילו מה עושים לפני שמתפשטים, וכל הגוף שלה רעד מהתרגשות כשנישק אותה. גם בלי לדעת השפתיים שלה נפתחו, והלשון שלה הגיבה לשלו כאילו רק חיכתה להזדמנות להראות שגם היא יכולה. הפטמות שלה נעמדו כמו שתי אבנים וכשהוריד לה את החולצה וליקק אותן חשבה שתתעלף מתענוג. זה עוד היה כלום ליד מה שהיה כשנישק אותה בין הרגליים, ועשה לה דברים עם הלשון שגרמו לה לילל שלא יפסיק אף פעם. אבל אבנר הפסיק אחרי שהתפוצצה לאלף חתיכות והייתה כולה רכה ומוכנה בשבילו. כל כך מוכנה שכשפתח אותה, כמעט לא כאב לה, אפילו שהיה קצת דם.
הוא חיכה שתתרגל אליו, ונכנס לאט לאט עד הסוף. העיניים של אבנר חייכו אליה ונעצמו כשהרגישה אותו מחליק החוצה וחודר ישר חזרה. התנועות שלו שהיו איטיות בהתחלה, נעשו יותר ויותר מהירות. הגוף שלה ידע מעצמו איך לזוז והעונג הלך ונבנה בתוכה מחדש. שניה לפני שהתפוצצה שוב, הוא נשלף מתוכה. גנח וכיסה את הבטן שלה במשהו חם ודביק. "צריך להיזהר בינתיים," התנשף והתגלגל לידה.
דווקא נראה לה שהוא היה זהיר ועדין איתה ולא הבינה מה הכוונה. היה לה כל כך טוב שרק רצתה מזה עוד ועוד. אבנר צחק שבסוף עוד לא יעמוד בקצב שלה והתחיל ללמד אותה גם למצוץ. הוא אמר שיארגן לה כדורים, אבל עד אז יצטרך לגמור או בחוץ או בפה שלה. היה לה קצת מגעיל בפעם הראשונה. הנוזל המריר מילא את הפה שלה בבת אחת והיא השתעלה והשפריצה על הכל, אבל אחרי זה למדה לבלוע הכל מהר בלי להרגיש את הטעם.
כל יום ברכה את המזל הטוב שלה, שהסתדר לה כל כך טוב באמריקה. בבוקר אבנר היה הולך לעבודה, והיא הייתה יוצאת להסתובב להכיר את העיר. בערב היו נפגשים שוב בדירה, מתנפלים אחד על השני ברעב ומזדיינים עד אמצע הלילה. הוא תמיד נרדם ראשון ואז הייתה שוכבת לצידו ומשחקת לו בזין ובביצים וממציאה מה תעשה איתם מחר.
הזמן עבר מהר ויום אחד הודיע לה שהוא צריך לטוס שוב לארץ לכמה שבועות ושאל אם תחכה לו שיחזור. קרוב לחודש היה רחוק ממנה, וכל הזמן הזה הייתה מסתובבת בעיר מהבוקר עד הערב וחזרה לדירה רק בשביל לישון. גם אז יכלה להירדם רק אחרי שגמרה עם האצבעות כשהחולצה עם הריח שלו ליד האף.
ביום שסופסוף חזר, התנפלה עליו ישר איך שנכנס וזיינה לו את הצורה כל הלילה. כשקמה בבוקר, עוד פעם הייתה צריכה להקיא. מהקולות גם אבנר התעורר ושאל אותה אם הכל בסדר. היא סיפרה לו שאחרי שנסע הגעגועים עשו אותה קצת חולה ובגלל זה הקיאה כמעט כל בוקר.
בשנייה החיוך שלו התהפך והפנים איבדו את הצבע. הוא זינק מהמיטה, תפס אותה בכתפיים כל כך חזק שכאב לה, ושאל מה עשתה עם הכדורים נגד הריון שהביא לה. היא לא הבינה מה הלחץ ואיך זה קשור, ואמרה לו שלקחה אותם כל יום אחרי שגמר לה בכוס. "לא כל יום?" שאל בכעס. "לפעמים גמרת לי בפה, ומהפה לא נכנסים להריון. ככה אמרת לי בהתחלה," התגוננה.
כל הכיף מזה שאבנר חזר נעלם בבת אחת. הפה שלה עוד היה מלא בטעם של קיא, והבטן שלה התחילה להתהפך שוב מהפאניקה של אבנר. הוא התחיל לצעוק עליה שיש לו כבר מספיק ילדים בבית ולא צריך עוד ושהיא פרימיטיבית ופרה מטומטמת ומה יעשה איתה עכשיו.
שעה אחר כך, העיניים שלה היו נפוחות מדמעות, והתרמיל שבאה איתו מלא. אבנר העלה אותה על מונית לאיזה רופא שלא שואל שאלות, ונתן לה את כל המזומן שהיה לו כי הוא לא כזה חרא של בנאדם, אבל הוא לא יכול סיפור כזה.
