מבט אחר על האפרוח שחיפש אמא אחרת
אני לא אוהבת את הסיפור הזה. לדעתי, לשלוח את הילד (וברור לי שאת לא שלחת אותו, נדיה) לחפש אמא אחרת כשהוא כועס על אמא שלו, זה כמו להגיד לו שאמא לא אוהבת אותו כשהוא כועס עליה, שהיא לא מוכנה/יכולה לקבל את הכעס שלו. אני תמיד נזכרת באחותי, הבוגרת ממני בהרבה שנים, שהיו לה חיים לא קלים, והיא אשה צינית מאד. ביתה הקטנה היתה מטיחה בה שהיא לא אמא טובה, בניסוח כזה או אחר, ואחותי, שכנראה נפגעה מאד מהמילים (וזה פוגע, גם אם אלו "רק" ילדים, וגם אם "הם לא מתכוונים"), היתה עונה לה בציניות, שאם כך אולי היא יכולה לחפש לה/לקנות בשוק אמא אחרת, יותר טובה. כנערה צעירה ששמעה את זה מהצד, אני זוכרת שחוויתי את התגובה הזו כמו חריקה של גיר על לוח - משהו שעשה לי צמרמורת, שאי אפשר לשמוע אותו, כמו ש-כך אני חושבת - הבת שלה חוותה את זה. כמו דחיה. כבר אז היה לי ברור שאני לעולם לא אגיד את המילים האלו לילדי. ולא שלא שמעתי כבר שאני אמא רעה, בניסוח כזה או אחר, ולא שלא הרגשתי פגועה מהמילים, לפעמים (תלוי כמובן בהקשר). אבל לי חשוב להבהיר לבת שלי שאני אמא שלה, לטוב ולרע, גם כשהיא כועסת עלי, וגם כשאני כועסת עליה - והרי אלו שני צדדים של אותו המטבע. שגם אם היא "מוכנה" לכאורה להחליף אותי, אני נשארת שם, שלה ובשבילה. כי הרי אם אני מסכימה כל כך בקלות שיחליפו אותי, אולי לא איכפת לי כל כך ממנה? אולי אפשר להחליף גם אותה? טוב, עכשיו שהפסיכולוגים יחגגו על זה...
