היה או לא היה?
רק בסוף, הבנתי מאיפוא המתח הזה שהיה כל הזמן באויר. יוצא מהמקלחת, ואת עדיין תקועה מול הטלויזיה. יושבים שותקים, בוהים בטלויזיה המתזפזפת. ואני חושב, נו יאללה כבר, כנסי לאמבטיה ותלכי לישון, הרי מפרצוף תשעה באב הזה שלך, ברור שמשהו טוב לא יצא מהערב הזה. תעזבי אותי בשקט, ותני לי ללכת למחשב!. ופתאום את מצווה: "תדליק את הנרות!". אשכּרה, כמעט נפלתי מהספה לריצפה! שוב ההרגשה הזו - כמו בתול שבריג'יט בארדו באה מולו ערומה - "כך אותי"! ועוד איך הדלקתי ת'נרות, פרסתי סדינים, הבאתי כריות... (רצתי לספר לחבר'ה חחח...) ונכנסתי ערום לתוכם. שקט. הקולות של המים מהמקלחת. בוהה באש בפומוטות עם הזכוכית הצבעונית. איזה קסם יש בזה - נכון?! כל-כך שקעתי, שלא שמתי לב שאת כבר כאן. עושה לך מקום. "חמש אצבעות יצאו לטייל לקחו על גבן תרמיל ומקל טיפסו ועלו על ראש גיבעה והופ! גלשו אל הבקעה" תחתוני רשת שקופים כאלו - המגע שלהם לא נעים, אבל המראה מטריף אותי. מאז הלידות, את לא אוהבת שאני מוצץ לך את הפיטמות (רק מה שאת לא אוהבת אני יודע - את לא מסגירה לי אף-פעם מה שכן) אז אני ממולל, נושך. ועכשיו הלשון בעקבות מסע האצבעות. והופ גולש את הביקעה. לספר כמה שאני אוהב את הריח שלך שם? כשהלשון שלי מנקה את כל הרטיבות שלך מסביב, וכבר לא נשאר טעם, אני חודר עמוק יותר. בפנים הטעם חריף יותר. ואת לא אוחזת בלחיי מושכת אותי למעלה. אבל גם לא מגיבה תמיד חידה - כבר עשר שנים! ובסוף בכל זאת את קיצרת רוח. (בגלל שאת רוצה אותי כבר בתוכך - או בגלל שאת משועממת, ונראה לך שאני כל-כך נהנה, אז לא היה נעים לך להפסיק אותי?) החדירה כל-כך חלקה - ושוב - האם זה רק הרוק שלי, או גם הרטיבות שלך? חודר חזק. בכוח. וכן יש משהו - איזה קימור קטן של הגב, וגניחה חלושה שבקושי נשמעת. למה את לא צועקת/לוחשת לי "עוד! עוד!" כי אני רוצה עוד ועוד, שלא ייגמר. הייתי רוצה לעצור רגע, להתקרר - בשביל שלא ייגמר. אבל חושש שתאבדי סבלנות. בכל הכוח מנסה לעצור ת'עצמי - להפעיל ת'שריר הזה שמה (איך קוראים לו) אבל זה לא הולך לי. מתפרק בתוכך, למליוני רסיסים. וגם את הרגע הזה את מקלקלת. זה הרגע שאני הכי אוהב אותך. זה נשמע אולי פרימיטיבי, נמוך, חרמני. אהבה של התחת. אבל זה הרגע שאני הכי צריך את הקירבה שלך, את החיבוק שלך. את הנשיקות שלך, איך הייתי רוצה שתכסי לי ת'פנים בנשיקות עכשיו. אני עדיין רועד בתוכך, הגלים עוד לא שכחו, ואת כבר "סוגרת את הוילון", נגמרה ההצגה. מפשילה מטה את הגופייה. ועושה תנועות כאלו, לא מורגשות כמעט, אבל שצורבות אותי חזק תנועות שדוחקות אותי החוצה, להתרחק ממך. ובעוד שאני יושב מולך, מתנגב, הרגליים שלך, פתוחות לרווחה - סתם מתוך חוסר בושה של עשר שנים. והרגל - והכוס הנוטף שלך, מהזרע שלי, פעור מולי, כל-כך קרוב וכל-כך רחוק, (מצליח עוד איכשהו להשתעשע במחשבה - איך היית מגיבה אם הייתי יורד לך שוב עכשיו) ואז את מביאה לי את זה. שמרת את זה בבטן מהבוקר. היו לך מיליון הזדמנויות להטיח את זה בפניי במשך היום. ודווקא עכשיו? כמו בעיטה בביצים? מצטער MM מתוקה. מצטער שאין לי משהו שמח יותר לספר. עומד פה עכשיו מעורטל לגמרי בפניכם. רק תעשו לי טובה אחת אנשים יקרים - בלי עצות!.