אשר להיכרותי עם התרבות הגרמנית
ראשית אציין שמעולם לא הייתי בגרמניה וגם מעטים מאוד הגרמנים ששוחחתי איתם בחיי. אבל גרמניה והתרבות הגרמנית אינם מוכרים לי רק מהדף של מסביב לעולם. תתפלאי אולי לשמוע שעד לפני שנה בערך נמשכתי מאוד אחרי מה שיש לתרבות הזו להציע. גם היום יש בי משיכה עזה אליה, לצד הסלידה. מרבית הישראלים שאני מכיר לא יכחישו שהמטען שהשם גרמניה מכיל עבורם אינו כולל רק את השואה מההיבט המוסרי שעליו מקובל לדבר, אלא גם היבטים אחרים של השואה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות של התרבות הגרמנית, שמעוררים תחושות של הערצה ואפילו יראה כלפיה. במוזיקה: מי לא יאמר שהמוזיקה של באך היא נפלאה, נוגעת בשמים. התשיעית של בטהובן, הסימפוניה הפירוטכנית, המחשמלת הזאת. אדיר. הרקויאם הגרמני של ברהמס. לוהנגרין של ואגנר - הדבר הכי יפה שאפשר להשמיע. דמעות עולות לי בעיניים כשאני מאזין לו. אני מדבר ברצינות גמורה. קטעי הפסנתר הנוגים של ליסט, Liebstraum. בספרות: קראתי הרבה מהכתבים של גתה וניטשה, וכמו רבים ואחרים מאוד נמשכתי אחרי זרתוסטרא, הרצון לעוצמה והיופי הנשגב של כתיבתו, שירתו למעשה. לא מזמן ראיתי בתכנית "מי רוצה להיות מיליונר" בערוץ הגרמני את המנחה אומר ש-60% מהספרות העולמית נכתבה בגרמניה, או משהו כזה אם הבנתי נכון. גם אם זו הגזמה, אין ספק שגרמניה היא מהמובילות בתחום בעולם. יש לי ידע בסיסי אבל סביר בגרמנית. אין הרבה פסקאות שאינני מצליח להבין את העיקר מהן. למדתי קצת במכון גתה, הרוב לבד. מה שהצלחתי להבין מהתרבות הגרמנית המעניינת-אותי-עד-מאוד של 250 השנה האחרונות הוא שיש בה יסוד של אהבה ליופי, אידיאל של יופי, שיר הלל ליופי הנשגב. ויש גם יסוד טראגי, של אהבה לטראגיות ומלנכוליה, פסימיות עמוקה. ניטשה גינה וקונן על הפסימיות של דורו. אני חושב שהוא היה הפסימי שבפסימים. אני חושב שאידיאל היופי והפסימיות קשורים זה בזה בתרבות הגרמנית. הגעתי למסקנה האישית שלי, שסגידה מוגזמת ליופי ולעוצמה (וזה מה שאני קולט מהמוזיקה והספרות שצרכתי) יש בה משהו מסואב, דקדנטי, מסתגר ובעיקר מסוכן. אפשר לקבל רשמים שיש בהם אמת על אנשים וקבוצות גם בלי לבוא איתם במגע ישיר. נכון, חסר גם המגע הישיר ובקשר לגרמניה ולגרמנים אני מתעתד אמנם לקפוץ לביקור הקיץ (תזהירי אותם שיחסמו לי את הדרכון...). אבל אפשר לומר דברים כלליים. הכל בעירבון מוגבל, אבל זה מה שיש לי לומר עליהם.