חלימה ברמת צלילות גבוהה
הזכרון שלי מתחיל מכך שאני בחדר מלא באנשים. אני מתבונן בחדר והאת האנשים אני לא ממש רואה כאנשים אלא יותר מודע לקיומה של מסה, כמות של יצורים שאני לא מתמקד בהם. אני מתמקד במורה, דמות אחת אשר עומדת לפני כולם ומנחה. אני יושב בשורה שמסביב לחדר, לידי יושבים אנשים. אני רואה מביט למעטה ומסתכל על הגוף שלי. אני לבוש. מסתכל על הידיים שלי, על הרגליים. בחדר שמחובר אל אותו החדר יושבים שני אנשים. אחד מהם הוא ילד שאני מכיר. הוא מפריע לשיעור, עושה רעש, מעורר תשומת לב, בכוונה. אני מסתכל עליו והוא עושה שטויות של ילד בכיתה שרוצה להפריע. אני מסתכל אליו, רואה אותו במדויק, מה הוא לובש, איך השיער שלו מסודר, העיניים שלו שמסתכלות עלי. אני מרגיש צורך להפסיק אותו כדי שלא יפריע. זה רק מעודד אותו והוא מגביר את ההפרעה. אני מסתכל על המורה, והוא לא מתרגש מהמפריע, כאילו רק אני מבחין בו. המבט שלי מופנה מחדר אחד לשני והחלום ממשיך להיות יציב והמודעות שלי חזקה. אחרי שאני שוקע במראה החדר הסמוך אני לפתע נמצא בו, אני זוכר את המעבר אל אותו החדר, שהוא לא נעשה בהליכה אלא כאילו שהחדר זז אלי ולא אני אליו. אני יושב בחדר והסייר המפריע הופך לשתי בחורות נחמדות מאוד. אני כבר לא חושב על החדר השני אבל מודע אליו. הוא נמצא קרוב אלי ועדיין יש בו שיעור, ויצורים רבים. אני מדבר עם הבנות, ותוך כדי כך אני חושב על זה שאני נמצא במודעות מאוד חזקה. מראה החלום יציב. אני יכול להסיר את עיני מהבחורה שמדברת אלי, להביט מסביב בחדר, לחשוב מחשבות משלי, ובו בזמן לנהל את השיחה איתה. השיחה מעניינת, מהנה ואני נהנה מחברתה וכך שהחלום שלי כל כך מציאותי. אני יודע שאני חולם, שאני בחלימה, ואני מנסה להזכר אם כבר הייתי ברמת קיבוע כל כך חזקה. האם כבר הייתי במצב הזה, של להיות במציאות, בכל גופי ומודעותי תוך כדי חלום. אז אני מוצא את עצמי במקום אחר, במקום שנראה לי כמו מרתף, או חדר מדרגות גדול, מבודד, יש שם ארון או מקרר ואני בוחן אותו, אבל מרחוק. אני עובר משם שוב לשטח פתוח, אבל בנוי, סיירים מסתובבים שם ולא מתעניינים בי. אני רואה את הכלב שלי ושמח שהוא איתי. הוא מתחיל לרדוף אחרי חתולה, והיא מתקיפה אותו, הוא לא נכנע, עוד שתי חתולות מצטרפות ואני מנסה לתפוס אותו. אבל אני מבין פתאום שזה לא באמת קרב, אלא שקורה כאן משהו אחר, שהוא לא מסוכן, ואני לא צריך להתערב בו אלא לצפות בו. גם כאן, המראות חדים מאוד, אני בידיעה שזה חלום, שזה חלום מאוד מציאותי ויפה. אז אני עובר שום מקום, עכשיו אני נמצא בקרבת הבית שלי. אני מנסה להזכר מה אני צריך לעשות, אני יודע את הכיוון שבו עלי ללכת, ואני מנסה להבין מה מחכה לי בכיוון הזה. אני הולך לכיוון הנכון ברגל, ואז חושב שעדיף ללכת לאוטובוס כי זה רחוק. אני משנה את הכיוון, ואז אני מתעורר. בדיוק בזמן, על מנת להספיק להגיע לאוטובוס וללכת ללקוח שמחכה לי. במשך כל החלום הייתי ברמת בהירות שלא זכורה לי, אבל אני יודע שכבר הייתי בה. מה שהביא אותי לזכור שאני ברמת בהירות גבוהה מאוד היה זה שאמרתי לעצמי שאני ברמת בהירות גבוהה במהלך החלום. ששמתי לב לכך במהלך החלום וציינתי זאת לפני.