.
אני מחכה לאסון שיקרה. כשהתחילה לבנון השנייה כל הזמן הרגשתי שהולך לקרות משהו רע. לא רק למדינה. גם לי. שיקרה איזה אסון. כשהסט"יל של ידיד שלי חטף פגיעה ישירה, חשבתי שאולי זה זה. שזה יסתיים בזה. זה מספיק קרוב, לא? הוא היה שם. היה יכול לקרות לו משהו. ידיד של חברה שלי נהרג. היא שאלה אותי מה היא אמורה להגיד להורים שלו לעזאזל, כי אני זאת שאמורה לדעת, אני זאת שיש לה נסיון בזה. ואז נהרגו 5 חיילים מהיחידה שלו. חשבתי שזה לא יכול להיות יותר גרוע. שזה לא אפשרי להרגיש יותר גרוע. שעכשיו יוסיפו את השמות שלהם לאנדרטה שלא הייתי בה כבר שנים כי אנחנו לא נוסעים לטקסים של היחידה כל שנה בחול המועד כי זה רחוק וכי אנחנו לא נוסעים לטקסים של היחידה בכלל, ואני לא יודעת כמה שמות יש שם אבל עכשיו יהיו עוד חמישה, והמלחמה בכלל לא קרובה ללהסתיים ואולי יהיו עוד, ומה אם יהיו עוד, זה ירגיש יותר גרוע, ולא חשבתי שזה יכול להיות יותר גרוע כבר. ואז הלכנו לבקר פצועים והיו שם מהיחידה שלו והיו שריונרים שכל הפנים שלהם נשרפו והיו גולנצ'יקים מבינת ג'בל ואמהות הסטריות בטיפול נמרץ. ואז הוא נהרג ובהלוויה שלו לא היו אזעקות, אבל בסוף השבעה כן, וזה כבר היה 10 ימים לפני סוף המלחמה, ואיזה מיותר זה, בדיעבד, זה היה כ"כ מיותר, הוא וה-50 חיילים שנהרגו בשבוע האחרון למלחמה- וגם זה היה אסון, אבל האסון שחיכיתי לו כבר קרה ואח"כ כבר לא יכולתי להכיל יותר, לא את העבר ולא את העתיד ובטח שלא את ההווה, כי הוא היה נורא מדי. אח שלו התגייס עכשיו. ואיך הם אמורים להתמודד עם זה. איך מתמודדים עם כל זה כשהפצע עדיין פתוח, כשהוא לא מגליד, כשהוא לא יכול להגליד אף פעם במדינה הזאת, כי תמיד יהיה עוד משהו, וזה אף פעם לא רחוק מספיק ואף פעם לא עובר מספיק זמן בין לבין, וגם אם יעבור המון זמן, זה תמיד יפתח את זה מחדש. אני מנסה לתפוס את זה. איך אפשר לקבל החלטות כאלה. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה נקי משיקולים פוליטיים, שזאת לא מלחמת בחירות, אבל אני לא מספיק נאיבית בשביל זה. ועדיין לא הייתי רוצה להיות במקומם. לא הייתי רוצה לתת את ההוראה, שבשביל מי יודע כמה חיילים שיושבים שם על הגבול, היא גזר דין מוות. ואני לא יכולה לחשוב על זה שאולי זה גזר דין מוות בשביל אנשים שאני מכירה, ואני לא יכולה שלא לחשוב על זה. ועל מי יקבל צו 8. ועל בן דוד שלי שכבר שם. ועל חבר שלי שאולי יהיה שם עוד מעט. ועל מי שכבר בפנים. ועל גלעד שליט. אני רוצה שזה ייגמר, אני רוצה שזה כבר יהיה מאחורינו, אבל אני כ"כ מפחדת מאיך שזה עלול להיגמר, אני עדיין מחכה לאיזשהו אסון שיקרה. [לפחות לאמא שלי (כבר) אין בן שיגייסו בצו 8].
