fall to pieces
New member
אממ
החלטתי לכתוב מכתב לאבא שלי, חשבתי אולי זה יעזור לי להתמודד עם כל המצב. הוצאתי הכל וזה ממש מבולבל..פשוט כתבתי את מה שעלה לי לראש. אני לא מבקשת שתקראו כי זה ממש ארוך..זה רק כדי להוציא הכל. פאפי לפני שבוע וחצי עזבת אותנו, זה נראה כאילו הרבה יותר. הרבה עברנו בתקופה הזאת, יותר מדי אני חושבת. הכל קרה כל כך מהר, אני עדיין לא מעכלת את זה. רק לפני שנה עברת את הניתוח ואז גילינו, יש לך סרטן בריאות. מזה הכי פחדת וזה מה שקרה. אבל היית חזק, תמיד היית חזק. לא הראית שום סימני דאגה, החזקת את עצמך בשבילנו. לא אהבת שדואגים לך, תמיד חשבת על אחרים, לא על עצמך. בחיים לא ראיתי בן אדם כל כך מתחשב, כל כך טוב לאחרים. גם כשלא הרגשת טוב, שאחד השכנים רצה עזרה במשהו, קמת לעזור, ישר רצת. כל יום הולדת היינו נוסעים למסעדה כל המשפחה. ביום ההולדת האחרון שלי, ממש שבועיים לפני המקרה, לא הרגשת טוב, היית אחרי טיפול, בכל זאת התעקשת לנסוע. לא היה אכפת לי להשאר בבית אבל אתה התעקשת. רצית לשמור על הכל כרגיל, להשמיך כאילו כלום לא שונה. לא רצית שאנשים ידעו, שידעו שאתה חולה, לא רצית שירחמו עלייך. ואני מבינה אותך, אתה יודע שאני בדיוק כמוך. שומרת הכל בפנים, לא אוהבת שמרחמים עלי, שמטפלים בי, שדואגים לי. זה גורם לי להרגיש רע. תמיד התעקשת ללכת לעבודה. אמרת שלא נעים לך מטוביה שהוא מעסיק אותך, שאתה לא מצדיק את המשכורת שלך...אמרת שתעבוד עד היום האחרון, וזה מה שעשית. מה שלא הבנת אבא שאתה כן עבדת. היית רגיל לעבודה פיזית בנוסף לעבודה המשרדית. כשנהיית חולה עבדת רק במשרד. אבא, המשרד לא מתפקד בלעדייך..הם לא יודעים משמאלם ומימינם..לא יודעים על עסקאות שעדיין לא נחתמו ולא נסגרו, על עסקאות שסגרתם, על מכונה שצריכים להרכיב שם ולתקן שם..יהיה להם קשה בלעדייך, לכולם יהיה קשה. אין אדם שלא אהב אותך אבא, פשוט אין. צדיק,כולם אמרו. הלכת מאיתנו ביום שישי לפני כניסת השבת ועוד שבוע לפני ראש השנה...צדיק! היית צריך לראות כמה אנשים היו בהלוויה, אומרים שהיו שם אלף..אלף! אתה מבין אבא? הרבה אנשים העריכו אותך ועדיין מעריכים, תמיד יעריכו ולא ישכחו. אני לא זוכרת הרבה מהלוויה, לא שמתי לב בדיוק מה קורה סביבי, מי הגיע מי לא, מי מנחם אותי. הרגליים רעדו לי, הן ממש קפצו. לא אכלתי כל היום וגם לא ביום שלפני זה וגם לא לפני...כל שניה דחפו לי סוכריות וקוביות סוכר לפה כדי שתעלה לי רמת הסוכר. כמה שניסיתי הרעידות לא הפסיקו. הגיע הזמן לקום ולהתחיל את הלוויה. לא הצלחתי לעמוד על הרגליים, הייתי כל כך חלשה. אמרו שהייתי לבנה כמו סיד.ביקשתי שדוברת תהיה לידי. כולם הקיפו אותי, פחדו שאני אפול פתאום,החזיקו אותי. נעצרנו ופתאום ראיתי את הארגז..התחלתי לבכות, בחיים לא בכיתי ככה. התחילו עם ההספדים. ההספד של אמא היה כל כך מרגש ונכון..אתה שמעת אותו נכון?אין אדם שלא בכה, כולם הכירו אותך וידעו כמה כל מילה נכונה. גם יפית ודנה הקיריאו משהו אבל לא שמעתי. לא היה לי אוויר בין כל האנשים והושיבו אותי. גם לא ראיתי את הקבורה, לא רציתי, פחדתי. רק אחכ באתי ונפרדתי ממך. ב3 שבועות האחרונים הרגשת לא טוב, היה לך קשה לנשום אז הבאת מכונת חמצן הביתה. בשבוע האחרון גם לקחת אותה איתך לעבודה. יום שלישי הלכת לרופאה שלך ואמרת שאתה לא מרגיש טוב. היא אמרה שהכל בסדר אצלך והלכת לעבודה, אמרת לאמא שיש לך פגישה חשובה. יום רביעי כבר נשארת בבית, עלה לך החום. בלילה אמא הציעה שנקח אותך לבי"ח שיתנו לך קצת חמצן ואינפוזיה כי כנראה התייבשת, אמרה שיום שישי בטח יחזירו אותך הביתה. אני לא הייתי בבית, עשינו מסיבת הפתעה לדוברת חברה שלי. לפני שיצאתי מהבית הצצתי לחדר שלך. שכבת במיטה עם האנילציה ומוטי ישב על המיטה לידך דיבר בטלפון. שלחתי לך נשיקה באוויר ואמרתי "ביי פאפי". זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. יותר מאוחר אמא התקשרה ואמרה שלקחו אותך לבי"ח כי לא הרגשת טוב. אמרתי "בסדר", סגרתי את הטלפון והתחלתי לבכות. לא יודעת ממה פחדתי, הרי אף פעם לא ידעתי שהמצב קשה, אולי רק התעלמתי מהעובדות. לא הספקתי לבקר אותך בבית החולים ואני מצטערת על עך. יום שישי נסענו אלייך, אני וניב. עמית היתה כבר אצלך מהבוקר עם אמא. הגענו לבית החולים והתישבנו במטבחון חיכינו שתסיים עם האנילציה ונכנס לראות אותך. כולם היו עם פנים של 9 באב, לא הבנתי למה, לא ידעתי. תוך 10 דקות אחרי שהגענו קרה פתאום משהו, קראו מהר לאחות ואחכ ישר לרופא. התחלתי לבכות, לא הבנתי מה קורה, עמדתי מחוץ לחדר וראיתי רק את הרגליים שלך ואת כולם עומדים מסביבך. ישר הוציאו אותי ואת עמית החוצה. בכינו שם.ניב נשאר בפנים. אמא שאלה אותי "את רוצה להכנס לראות את אבא אחכ?" אמרתי שלא..פחדתי, פחדתי לראות אותך ככה. אחרי שניה קראו לאמא, כשהיא חזרה היא הודיעה לנו-"אבא שלכן נפטר". תוך שניה כולם הגיעו, כל הדודים, הבני דודים. לא יודעת איך הספיקו להגיע כל כך מהר. הוציאו אותנו מבית החולים ונסענו ליפית ומשם הביתה. רציתי להיות בבית שלנו, לא להיות בבתים של אחרים. הסתגרתי בחדר שלי כל השישי שבת, לא רציתי לצאת. לא עשיתי כלום, לא בכיתי, לא ראיתי טלויזיה, רק שכבתי במיטה ובהיתי בקיר. הרגשתי כאילו משהו עוצר בעדי מלבכות, עכשיו אני יודעת שזה היית אתה. בזמן השבעה חברה של אמא סיפרה לי מקרה שקרה לה בגלל שאמא סיפרה לה שכואב לי שלא הספקתי לראות אותך. לפני כמה שנים היה לה מה שנקרא מוות קליני. היא עברה תאונה ושכבה בבית חולים. היא מספרת שהנשמה שלה יצאה מהגוף וראתה את כל מה שקורה במתחם בית החולים, את כל האנשים שקרובים אליה ויכלה לשמוע אותם. מישהו החזיק לה חזק ביד, היא התסכלה למעלה וראתה שזה חבר שלה שנפטר לפני הרבה שנים. היא הסתכלה למעלה וראתה את כל הקרובים המתים שלה לבושים בגלביות לבנות, כולם בריאים ושלמים, גם אלה שעברו תאונות קשות לפני.. אותו אחד רצה לקחת אותה למעלה ותפס אותה חזקה ביד אך מי שישב ליד המיטה שלה טילטל אותה חזק והעיר אותה. בהתחלה חשבה שהשתגעה אבל מה שהיה ההוכחה שלה זה סימן של אצבעות על היד במשל שלושה ימים..והעובדה שהיא סיפרה לאותו אחד איפה נמצא כל אחד במתחם בית החולים, וזה התברר כנכון.. עכשיו אני יודעת אבא שהספקת להיפרד ממני, שראית אותי לפני שהלכת. אמא מספרת שלפני שהגענו לפבית החולים, אני וניב, לכמה דקות לא היית איתה..כאילו לא הגבת לכלום. היית שם אבל לא היית..בדיוק כאילו הנשמה שלך יצאה מהגוף. כנראה שראית שאנחנו לא שם ורצית לחכות להיפרד מאיתנו. ואני יודעת שאתה איתי אבא, אני מרגישה אותך. כל פעם שאני מתחילה לבכות אני מרגישה אותך עוצר אותי, לא רוצה שאני אהיה עצובה. ואני מתחילה להבין אבא, להבין שאתה לא תחזור אלינו, אבל אתה איתנו, רואה אותנו ושומר עלינו. לפחות אני יודעת שאתה בסדר עכשיו. אתה עם סבא וסבתא, שלם, מאושר, בגן עדן, לא סובל יותר. בהכל התחשבת בנו, גם במותך. ישבנו עליך שבעה רק 2 לילות, ידעת שלא נהיה מסוגלים ליותר מזה. אומרים שמי שיושבים עליו רק 2 לילות נמצא גבוה בשמיים...אפילו החודש נגמר מהר, מחר. בגלל כל החגים הימים מתקזזים. מחר עושים תפילות לכבודך פה בבית, אין לי כוח שוב לכל האנשים.
החלטתי לכתוב מכתב לאבא שלי, חשבתי אולי זה יעזור לי להתמודד עם כל המצב. הוצאתי הכל וזה ממש מבולבל..פשוט כתבתי את מה שעלה לי לראש. אני לא מבקשת שתקראו כי זה ממש ארוך..זה רק כדי להוציא הכל. פאפי לפני שבוע וחצי עזבת אותנו, זה נראה כאילו הרבה יותר. הרבה עברנו בתקופה הזאת, יותר מדי אני חושבת. הכל קרה כל כך מהר, אני עדיין לא מעכלת את זה. רק לפני שנה עברת את הניתוח ואז גילינו, יש לך סרטן בריאות. מזה הכי פחדת וזה מה שקרה. אבל היית חזק, תמיד היית חזק. לא הראית שום סימני דאגה, החזקת את עצמך בשבילנו. לא אהבת שדואגים לך, תמיד חשבת על אחרים, לא על עצמך. בחיים לא ראיתי בן אדם כל כך מתחשב, כל כך טוב לאחרים. גם כשלא הרגשת טוב, שאחד השכנים רצה עזרה במשהו, קמת לעזור, ישר רצת. כל יום הולדת היינו נוסעים למסעדה כל המשפחה. ביום ההולדת האחרון שלי, ממש שבועיים לפני המקרה, לא הרגשת טוב, היית אחרי טיפול, בכל זאת התעקשת לנסוע. לא היה אכפת לי להשאר בבית אבל אתה התעקשת. רצית לשמור על הכל כרגיל, להשמיך כאילו כלום לא שונה. לא רצית שאנשים ידעו, שידעו שאתה חולה, לא רצית שירחמו עלייך. ואני מבינה אותך, אתה יודע שאני בדיוק כמוך. שומרת הכל בפנים, לא אוהבת שמרחמים עלי, שמטפלים בי, שדואגים לי. זה גורם לי להרגיש רע. תמיד התעקשת ללכת לעבודה. אמרת שלא נעים לך מטוביה שהוא מעסיק אותך, שאתה לא מצדיק את המשכורת שלך...אמרת שתעבוד עד היום האחרון, וזה מה שעשית. מה שלא הבנת אבא שאתה כן עבדת. היית רגיל לעבודה פיזית בנוסף לעבודה המשרדית. כשנהיית חולה עבדת רק במשרד. אבא, המשרד לא מתפקד בלעדייך..הם לא יודעים משמאלם ומימינם..לא יודעים על עסקאות שעדיין לא נחתמו ולא נסגרו, על עסקאות שסגרתם, על מכונה שצריכים להרכיב שם ולתקן שם..יהיה להם קשה בלעדייך, לכולם יהיה קשה. אין אדם שלא אהב אותך אבא, פשוט אין. צדיק,כולם אמרו. הלכת מאיתנו ביום שישי לפני כניסת השבת ועוד שבוע לפני ראש השנה...צדיק! היית צריך לראות כמה אנשים היו בהלוויה, אומרים שהיו שם אלף..אלף! אתה מבין אבא? הרבה אנשים העריכו אותך ועדיין מעריכים, תמיד יעריכו ולא ישכחו. אני לא זוכרת הרבה מהלוויה, לא שמתי לב בדיוק מה קורה סביבי, מי הגיע מי לא, מי מנחם אותי. הרגליים רעדו לי, הן ממש קפצו. לא אכלתי כל היום וגם לא ביום שלפני זה וגם לא לפני...כל שניה דחפו לי סוכריות וקוביות סוכר לפה כדי שתעלה לי רמת הסוכר. כמה שניסיתי הרעידות לא הפסיקו. הגיע הזמן לקום ולהתחיל את הלוויה. לא הצלחתי לעמוד על הרגליים, הייתי כל כך חלשה. אמרו שהייתי לבנה כמו סיד.ביקשתי שדוברת תהיה לידי. כולם הקיפו אותי, פחדו שאני אפול פתאום,החזיקו אותי. נעצרנו ופתאום ראיתי את הארגז..התחלתי לבכות, בחיים לא בכיתי ככה. התחילו עם ההספדים. ההספד של אמא היה כל כך מרגש ונכון..אתה שמעת אותו נכון?אין אדם שלא בכה, כולם הכירו אותך וידעו כמה כל מילה נכונה. גם יפית ודנה הקיריאו משהו אבל לא שמעתי. לא היה לי אוויר בין כל האנשים והושיבו אותי. גם לא ראיתי את הקבורה, לא רציתי, פחדתי. רק אחכ באתי ונפרדתי ממך. ב3 שבועות האחרונים הרגשת לא טוב, היה לך קשה לנשום אז הבאת מכונת חמצן הביתה. בשבוע האחרון גם לקחת אותה איתך לעבודה. יום שלישי הלכת לרופאה שלך ואמרת שאתה לא מרגיש טוב. היא אמרה שהכל בסדר אצלך והלכת לעבודה, אמרת לאמא שיש לך פגישה חשובה. יום רביעי כבר נשארת בבית, עלה לך החום. בלילה אמא הציעה שנקח אותך לבי"ח שיתנו לך קצת חמצן ואינפוזיה כי כנראה התייבשת, אמרה שיום שישי בטח יחזירו אותך הביתה. אני לא הייתי בבית, עשינו מסיבת הפתעה לדוברת חברה שלי. לפני שיצאתי מהבית הצצתי לחדר שלך. שכבת במיטה עם האנילציה ומוטי ישב על המיטה לידך דיבר בטלפון. שלחתי לך נשיקה באוויר ואמרתי "ביי פאפי". זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. יותר מאוחר אמא התקשרה ואמרה שלקחו אותך לבי"ח כי לא הרגשת טוב. אמרתי "בסדר", סגרתי את הטלפון והתחלתי לבכות. לא יודעת ממה פחדתי, הרי אף פעם לא ידעתי שהמצב קשה, אולי רק התעלמתי מהעובדות. לא הספקתי לבקר אותך בבית החולים ואני מצטערת על עך. יום שישי נסענו אלייך, אני וניב. עמית היתה כבר אצלך מהבוקר עם אמא. הגענו לבית החולים והתישבנו במטבחון חיכינו שתסיים עם האנילציה ונכנס לראות אותך. כולם היו עם פנים של 9 באב, לא הבנתי למה, לא ידעתי. תוך 10 דקות אחרי שהגענו קרה פתאום משהו, קראו מהר לאחות ואחכ ישר לרופא. התחלתי לבכות, לא הבנתי מה קורה, עמדתי מחוץ לחדר וראיתי רק את הרגליים שלך ואת כולם עומדים מסביבך. ישר הוציאו אותי ואת עמית החוצה. בכינו שם.ניב נשאר בפנים. אמא שאלה אותי "את רוצה להכנס לראות את אבא אחכ?" אמרתי שלא..פחדתי, פחדתי לראות אותך ככה. אחרי שניה קראו לאמא, כשהיא חזרה היא הודיעה לנו-"אבא שלכן נפטר". תוך שניה כולם הגיעו, כל הדודים, הבני דודים. לא יודעת איך הספיקו להגיע כל כך מהר. הוציאו אותנו מבית החולים ונסענו ליפית ומשם הביתה. רציתי להיות בבית שלנו, לא להיות בבתים של אחרים. הסתגרתי בחדר שלי כל השישי שבת, לא רציתי לצאת. לא עשיתי כלום, לא בכיתי, לא ראיתי טלויזיה, רק שכבתי במיטה ובהיתי בקיר. הרגשתי כאילו משהו עוצר בעדי מלבכות, עכשיו אני יודעת שזה היית אתה. בזמן השבעה חברה של אמא סיפרה לי מקרה שקרה לה בגלל שאמא סיפרה לה שכואב לי שלא הספקתי לראות אותך. לפני כמה שנים היה לה מה שנקרא מוות קליני. היא עברה תאונה ושכבה בבית חולים. היא מספרת שהנשמה שלה יצאה מהגוף וראתה את כל מה שקורה במתחם בית החולים, את כל האנשים שקרובים אליה ויכלה לשמוע אותם. מישהו החזיק לה חזק ביד, היא התסכלה למעלה וראתה שזה חבר שלה שנפטר לפני הרבה שנים. היא הסתכלה למעלה וראתה את כל הקרובים המתים שלה לבושים בגלביות לבנות, כולם בריאים ושלמים, גם אלה שעברו תאונות קשות לפני.. אותו אחד רצה לקחת אותה למעלה ותפס אותה חזקה ביד אך מי שישב ליד המיטה שלה טילטל אותה חזק והעיר אותה. בהתחלה חשבה שהשתגעה אבל מה שהיה ההוכחה שלה זה סימן של אצבעות על היד במשל שלושה ימים..והעובדה שהיא סיפרה לאותו אחד איפה נמצא כל אחד במתחם בית החולים, וזה התברר כנכון.. עכשיו אני יודעת אבא שהספקת להיפרד ממני, שראית אותי לפני שהלכת. אמא מספרת שלפני שהגענו לפבית החולים, אני וניב, לכמה דקות לא היית איתה..כאילו לא הגבת לכלום. היית שם אבל לא היית..בדיוק כאילו הנשמה שלך יצאה מהגוף. כנראה שראית שאנחנו לא שם ורצית לחכות להיפרד מאיתנו. ואני יודעת שאתה איתי אבא, אני מרגישה אותך. כל פעם שאני מתחילה לבכות אני מרגישה אותך עוצר אותי, לא רוצה שאני אהיה עצובה. ואני מתחילה להבין אבא, להבין שאתה לא תחזור אלינו, אבל אתה איתנו, רואה אותנו ושומר עלינו. לפחות אני יודעת שאתה בסדר עכשיו. אתה עם סבא וסבתא, שלם, מאושר, בגן עדן, לא סובל יותר. בהכל התחשבת בנו, גם במותך. ישבנו עליך שבעה רק 2 לילות, ידעת שלא נהיה מסוגלים ליותר מזה. אומרים שמי שיושבים עליו רק 2 לילות נמצא גבוה בשמיים...אפילו החודש נגמר מהר, מחר. בגלל כל החגים הימים מתקזזים. מחר עושים תפילות לכבודך פה בבית, אין לי כוח שוב לכל האנשים.
