MadeByDarkness
New member
אממ... זה פרק מהיומן שלי 
רציתי לשתף, ולא היה לי מה לומר... פשוט כתבתי הכל בצורה שכ"כ מבטאת את מה שאני מרגישה. הנה: ידעתי... ידעתי שאם זה יבוא זה יהיה כ"כ טוב... כ"כ בהפתעה... בכלל לא שיערתי עד כמה... אם היו תופסים אותי לפני חודש והיו אומרים לי שזה הולך להיות ככה, ככה ולא אחרת, ואיתו, בטח הייתי נופלת על הרצפה, ובשוק. כ"כ טוב... אחרי כמה ימי חופשה שלו, שהוא נסע, והוא יכל שם למצוא מישהי, להתאהב... אבל הוא חזר. והוא פה. והוא התגעגע... והוא אוהב. וזה לא כואב... כ"כ לא כואב, שאני נידהמת לפעמים מהכוח הזה... מושך אותך לתוך הלא נודע, אבל אתה כמו זומבי- הולך. ומאושר. זה כ"כ בוער... חיבוקים ארוכים ומתמשכים, מתגעגעים... ואפילו אם הוא עוזב- הוא חוזר. ומחבק. וזה כ"כ טוב... ורואים בעיניו: אוהב. לא כמו כולם. הוא אוהב. ואני? אני אוהבת... המון. הרבה. הרבה מעבר למצופה. והנשיקות שלו- לא כמו כולם... לא, לא התנשקנו צרפתית, אבל השפתיים שלו- רכות... והוא כאילו שכח איך בכלל זה מרגיש.. ובחיוך. איך אני אוהבת את החיוך הזה... החיוך הכי יפה בעולם. לא, אני לא צריכה כלום- רק את המבט הזה, העיניים, השפתיים, והחיבוק הארוך הזה- כאילו אם אני אעזוב, שנינו נפסיק לנשום- ואם הוא, אז גם. כאילו אנחנו אחד חלק של השני. חיבוקים שלא כואבים. כאילו שאם לא היינו מתנסים בחיבוקים האלה ש"כ כן כואבים, לא היינו פה. לא היינו מבינים... אם לא היינו מחפשים, תועים וטועים אז זה לא היה כ"כ טוב. וזה כ"כ טוב. אבל עדיין- כשאני עכשיו לבד, יושבת וכותבת בשקט, ב-2 בלילה, על הרצפה, נשענת על המיטה קלות, ונישענת על הלב קשות, אני מפחדת. ומה אם הוא לא אוהב? ומה אם הוא רק רוצה לאהוב... אבל אני סתם בדרך? פחד כזה... מהול בעצב, ובשמחה, ובדמעות- דמעות של אושר, ועושר- כי הוא האוצר שלי. ושאלתי, שאלתי אם הוא אוהב- והוא אמר בהנהון, ספק עם הלב, ספק עם הראש, בהנהון- אמר שכן. וכמה שזה מרגיש טבעי. שזה כך. כך ולא אחרת. והוא פה, ואני פה, וזה טוב. כ"כ טוב. ונחמד.
רציתי לשתף, ולא היה לי מה לומר... פשוט כתבתי הכל בצורה שכ"כ מבטאת את מה שאני מרגישה.
הנה: ידעתי... ידעתי שאם זה יבוא זה יהיה כ"כ טוב... כ"כ בהפתעה... בכלל לא שיערתי עד כמה... אם היו תופסים אותי לפני חודש והיו אומרים לי שזה הולך להיות ככה, ככה ולא אחרת, ואיתו, בטח הייתי נופלת על הרצפה, ובשוק. כ"כ טוב... אחרי כמה ימי חופשה שלו, שהוא נסע, והוא יכל שם למצוא מישהי, להתאהב... אבל הוא חזר. והוא פה. והוא התגעגע... והוא אוהב. וזה לא כואב... כ"כ לא כואב, שאני נידהמת לפעמים מהכוח הזה... מושך אותך לתוך הלא נודע, אבל אתה כמו זומבי- הולך. ומאושר. זה כ"כ בוער... חיבוקים ארוכים ומתמשכים, מתגעגעים... ואפילו אם הוא עוזב- הוא חוזר. ומחבק. וזה כ"כ טוב... ורואים בעיניו: אוהב. לא כמו כולם. הוא אוהב. ואני? אני אוהבת... המון. הרבה. הרבה מעבר למצופה. והנשיקות שלו- לא כמו כולם... לא, לא התנשקנו צרפתית, אבל השפתיים שלו- רכות... והוא כאילו שכח איך בכלל זה מרגיש.. ובחיוך. איך אני אוהבת את החיוך הזה... החיוך הכי יפה בעולם. לא, אני לא צריכה כלום- רק את המבט הזה, העיניים, השפתיים, והחיבוק הארוך הזה- כאילו אם אני אעזוב, שנינו נפסיק לנשום- ואם הוא, אז גם. כאילו אנחנו אחד חלק של השני. חיבוקים שלא כואבים. כאילו שאם לא היינו מתנסים בחיבוקים האלה ש"כ כן כואבים, לא היינו פה. לא היינו מבינים... אם לא היינו מחפשים, תועים וטועים אז זה לא היה כ"כ טוב. וזה כ"כ טוב. אבל עדיין- כשאני עכשיו לבד, יושבת וכותבת בשקט, ב-2 בלילה, על הרצפה, נשענת על המיטה קלות, ונישענת על הלב קשות, אני מפחדת. ומה אם הוא לא אוהב? ומה אם הוא רק רוצה לאהוב... אבל אני סתם בדרך? פחד כזה... מהול בעצב, ובשמחה, ובדמעות- דמעות של אושר, ועושר- כי הוא האוצר שלי. ושאלתי, שאלתי אם הוא אוהב- והוא אמר בהנהון, ספק עם הלב, ספק עם הראש, בהנהון- אמר שכן. וכמה שזה מרגיש טבעי. שזה כך. כך ולא אחרת. והוא פה, ואני פה, וזה טוב. כ"כ טוב. ונחמד. 
