אמונה אלון
הצלחת הכישלון לא תמיד היתה ישראל מקום עד כדי כך קטלני ליהודים, עד כדי כך מפחיד, עד כדי כך רעוע. היא נהייתה כזאת רק בעקבות "תהליך השלום" אמונה אלון אפשר רק לשער מה חשים הוגי "תהליך השלום" ומוליכיו, כאשר הם רואים לאיזה שפל ביטחוני דרדרו ההזיות שלהם את מדינת ישראל. אפשר רק לשער איזו בושה אופפת אותם כשהם רואים את המאבטחים שהוצבו בפתחי בתי הקפה, איזו כלימה מכסה את פניהם כשהם שומעים שברדיו מייעצים להורים להעסיק את ילדיהם בין כותלי הבית כי השנה מסוכן לבלות את החופש הגדול בחוץ, ואיך הם מכים על חטא כאשר נודע על ירי בכביש חוצה ישראל או על זריקת אבנים (בשלב זה) בכביש ירושלים-תל-אביב. אפשר רק לשער כל זאת, מפני שכלפי חוץ רוב הוגי "תהליך השלום" ומוליכיו אינם מפגינים לא בושה, לא כלימה ולא רצון להכות על חטא. כלפי חוץ הם משדרים ביטחון עצמי רב, מדברים מעל כל במה וממשיכים להטיף כי דרכם היא הדרך היחידה להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים – ומה שתמוה עוד יותר: הם זוכים להקשבה. אפילו ממשלת שרון מטה להם אוזן, ונכון לשעת כתיבת שורות אלה היא אף הולכת בדרכם. לא תמיד היתה מדינת ישראל מקום עד כדי כך קטלני ליהודים, עד כדי כך מפחיד, עד כדי כך רעוע. היא נהייתה כזאת רק בעקבות "תהליך השלום", ולכן אין ספק ש"תהליך השלום" הוא שגרם לכך. אבל אלף פעמים כבר הכריזו השנה מנהיגים וקציני צבא בכירים כי "אוסלו מת", אלף פעמים התבשר הציבור על הצורך הדחוף והחיוני של ישראל לשנות את הגישה ולהחליף את הפרטנר – ועדיין, מבלי שיהיה לכך כל צידוק הגיוני, נראה כאילו מצליחים אדריכלי אוסלו לשכנע שאין גישה מבלעדי גישתם ואין פרטנר מבלעדי פרטנרם ו"אין אלטרנטיבה" מלבד המשך ההתאבדות הלאומית. במדינה נורמלית היה איש כיוסי ביילין מתחבא עכשיו יחד עם רעיונותיו היצירתיים, איש כשמעון פרס היה קונה את כל עותקי "המזרח התיכון החדש" ופורש מן הפוליטיקה כדי לכתוב ספר אחר לגמרי, איש כיוסי שריד היה גוזר על עצמו שתיקה תקשורתית בכל יום שמתרחש בו פיגוע או נסיון פיגוע (כלומר בכל יום), וכמה מן העיתונאים הבכירים היו מפרסמים, במשך תקופה ארוכה, אך ורק מאמרי התנצלות על האופוריה שהם בנו סביב "תהליך השלום" ועל הגיבוי המוחלט שהם העניקו לו עד אוקטובר 2000. אצלנו, כמו מהווה עצם כשלונם הוכחה ניצחת להצלחתם העתידית, נשארים השחקנים על המגרש גם אחרי שנפסלו מכל הסיבות האפשריות. אם השיטות שעליהן המלצנו בסיבוב הקודם התבררו כהרות אסון, הם מסבירים תוך כדי כדרור נונשלנטי בינות לרסיסי האשליות ושלוליות הדם, כל שעל ישראל לעשות הוא להגביר את השימוש בהן: יותר שיחות עם ערפאת, יותר סיוע לרשות הטרוריסטית ויותר נסיגות מיותר שטחים. הכינוי "פושעי אוסלו" הו א חריף מכדי להגדיר קבוצה קטנה ומתנשאת של הוזים חסרי אחריות, והדרישה להעמידם לדין סובלת אף היא מהגזמה. אבל בוודאי מתבקשת חקירה יסודית ונוקבת של מחדל אוסלו, נסיבותיו ותוצאותיו, ועד שתיפתח החקירה הזאת מתבקשת זהירות – לפחות זהירות כלפי האישים והגישות שהביאונו עד הלום.
הצלחת הכישלון לא תמיד היתה ישראל מקום עד כדי כך קטלני ליהודים, עד כדי כך מפחיד, עד כדי כך רעוע. היא נהייתה כזאת רק בעקבות "תהליך השלום" אמונה אלון אפשר רק לשער מה חשים הוגי "תהליך השלום" ומוליכיו, כאשר הם רואים לאיזה שפל ביטחוני דרדרו ההזיות שלהם את מדינת ישראל. אפשר רק לשער איזו בושה אופפת אותם כשהם רואים את המאבטחים שהוצבו בפתחי בתי הקפה, איזו כלימה מכסה את פניהם כשהם שומעים שברדיו מייעצים להורים להעסיק את ילדיהם בין כותלי הבית כי השנה מסוכן לבלות את החופש הגדול בחוץ, ואיך הם מכים על חטא כאשר נודע על ירי בכביש חוצה ישראל או על זריקת אבנים (בשלב זה) בכביש ירושלים-תל-אביב. אפשר רק לשער כל זאת, מפני שכלפי חוץ רוב הוגי "תהליך השלום" ומוליכיו אינם מפגינים לא בושה, לא כלימה ולא רצון להכות על חטא. כלפי חוץ הם משדרים ביטחון עצמי רב, מדברים מעל כל במה וממשיכים להטיף כי דרכם היא הדרך היחידה להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים – ומה שתמוה עוד יותר: הם זוכים להקשבה. אפילו ממשלת שרון מטה להם אוזן, ונכון לשעת כתיבת שורות אלה היא אף הולכת בדרכם. לא תמיד היתה מדינת ישראל מקום עד כדי כך קטלני ליהודים, עד כדי כך מפחיד, עד כדי כך רעוע. היא נהייתה כזאת רק בעקבות "תהליך השלום", ולכן אין ספק ש"תהליך השלום" הוא שגרם לכך. אבל אלף פעמים כבר הכריזו השנה מנהיגים וקציני צבא בכירים כי "אוסלו מת", אלף פעמים התבשר הציבור על הצורך הדחוף והחיוני של ישראל לשנות את הגישה ולהחליף את הפרטנר – ועדיין, מבלי שיהיה לכך כל צידוק הגיוני, נראה כאילו מצליחים אדריכלי אוסלו לשכנע שאין גישה מבלעדי גישתם ואין פרטנר מבלעדי פרטנרם ו"אין אלטרנטיבה" מלבד המשך ההתאבדות הלאומית. במדינה נורמלית היה איש כיוסי ביילין מתחבא עכשיו יחד עם רעיונותיו היצירתיים, איש כשמעון פרס היה קונה את כל עותקי "המזרח התיכון החדש" ופורש מן הפוליטיקה כדי לכתוב ספר אחר לגמרי, איש כיוסי שריד היה גוזר על עצמו שתיקה תקשורתית בכל יום שמתרחש בו פיגוע או נסיון פיגוע (כלומר בכל יום), וכמה מן העיתונאים הבכירים היו מפרסמים, במשך תקופה ארוכה, אך ורק מאמרי התנצלות על האופוריה שהם בנו סביב "תהליך השלום" ועל הגיבוי המוחלט שהם העניקו לו עד אוקטובר 2000. אצלנו, כמו מהווה עצם כשלונם הוכחה ניצחת להצלחתם העתידית, נשארים השחקנים על המגרש גם אחרי שנפסלו מכל הסיבות האפשריות. אם השיטות שעליהן המלצנו בסיבוב הקודם התבררו כהרות אסון, הם מסבירים תוך כדי כדרור נונשלנטי בינות לרסיסי האשליות ושלוליות הדם, כל שעל ישראל לעשות הוא להגביר את השימוש בהן: יותר שיחות עם ערפאת, יותר סיוע לרשות הטרוריסטית ויותר נסיגות מיותר שטחים. הכינוי "פושעי אוסלו" הו א חריף מכדי להגדיר קבוצה קטנה ומתנשאת של הוזים חסרי אחריות, והדרישה להעמידם לדין סובלת אף היא מהגזמה. אבל בוודאי מתבקשת חקירה יסודית ונוקבת של מחדל אוסלו, נסיבותיו ותוצאותיו, ועד שתיפתח החקירה הזאת מתבקשת זהירות – לפחות זהירות כלפי האישים והגישות שהביאונו עד הלום.
