אמון שנשבר
כתבתי פה כבר בעבר, מצטערת מראש על האורך. אני בת 23 ובן זוגי בן 30, ואנו יחד שנה וחצי. לפני חצי שנה גיליתי שבן זוגי מקיים "חיים וירטואליים", מנהל שיחות וידיאו ארוטיות עם אישה נשואה מבוגרת, נרשם לאתרי היכרויות דיסקרטיות, משיב לפניות מאתרי הכרויות שהיו לו עוד לפני שהכרנו והרשימה עוד ארוכה. כשגיליתי את זה הגבתי מאוד קשה, הוא מצידו לא ראה את מעשיו כבגידה אך נשבע לא לעשות זאת יותר, במהלך החודשים שאחרי נעשיתי ממורמרת וחרדה, כל הזמן הייתי דרוכה ולמעשה האמון שלי בו נהרס. הייתי רבה איתו המון וחוקרת אותו בלי סוף, עד שהחלטנו שאני אלך לטיפול ע"מ שאוכל להתגבר, ומסתבר שבזמן שאני חרדה ואוחזת בו חזק ומתחננת שבחיים לא יסתיר ממני דברים, אני מגלה שהוא שוב הוריד מסנג'ר במחשב (לאחר שמחק אותו בעקבות המקרה הראשון), ישר התפרצתי עליו במלוא העוצמה והוא בתגובה צעק עלי שאני משוגעת ומדמיינת ושזה תמים לגמרי ורק חבריו מופיעים ברשימת החברים (אני מציינת שכל אותו הזמן הוא גרם לי לחשוב שיש לי בעיה עם החשדות וה"דימיונות" והוא דחף אותי ללכת לטיפול). הנחתי לזה אך החשש לא הפסיק להציק לי, יום אחד כשישנתי אצלו והוא הלך לעבודה פתחתי לו את המחשב והצצתי לו במסנג'ר, אכן רק רשימת חברים, אך מלחיצה על אחד מהם אני מגלה שהוא התכתב עם אותה נשואה בשם של חבר והפעם השיחות היו הרבה יותר "רציניות" כמו "אני שוכב איתה וחושב עלייך", ועוד דברים שאני אפילו לא מסוגלת להגיד. זה שבר אותי טוטאלית, הטחתי בו את הכל ויצאתי בטריקת דלת רועמת לא לפני ששברתי לו את המחשב הנייד כליל. לא דיברתי איתו במשך שבוע, למרות ההתנצלויות וההודעות הבלתי פוסקות. הוא הסביר את מה שקרה בזה שהיה חסר לו מישהי שתחמיא לו ותחזר אחריו והוא היה זקוק לחיזוקים ותשומת לב, וכיוון שאני הייתי תוקפנית וקשה בחודשים האחרונים בעצם "דחפתי" אותו לחפש תחליף. אני מאוד אוהבת אותו, אחרי הרבה שיחות ודמעות, החלטתי לחזור אליו מתוך אמונה שהוא הבין מה הוא גרם לי ולנו והוא לא יעשה זאת שוב. הצעתי שנגור ביחד כדי להעלות את המחוייבות שלנו ולבחון את הקשר באמת, לא רציתי למשוך עוד שנתיים. תוך חודש עברנו לגור יחד (למרות החרדה הגדולה שלו מזה) אך אני מרגישה רע, כבויה וחסרת שמחת חיים. אני פתאום מבינה את גודל הטעות של לחזור אליו, את ההשפלה העצמית, ואת זה שאולי זה צורך פנימי שטבוע בו ללא קשר אליי. אחנו כבר שבועיים ביחד ואני לא מאושרת, מצד אחד, אם כבר עברתי לגור איתו כדי לבחון את יחסינו לעומק על בסיס יומי אז לעשות את זה עד הסוף אך מבפנים אני פשוט לא שלמה, אני רחוקה מלהרגיש קרובה אליו. מה לדעתכם אני אמורה לעשות במצב כזה? איך אפשר לבנות את האמון מחדש?
כתבתי פה כבר בעבר, מצטערת מראש על האורך. אני בת 23 ובן זוגי בן 30, ואנו יחד שנה וחצי. לפני חצי שנה גיליתי שבן זוגי מקיים "חיים וירטואליים", מנהל שיחות וידיאו ארוטיות עם אישה נשואה מבוגרת, נרשם לאתרי היכרויות דיסקרטיות, משיב לפניות מאתרי הכרויות שהיו לו עוד לפני שהכרנו והרשימה עוד ארוכה. כשגיליתי את זה הגבתי מאוד קשה, הוא מצידו לא ראה את מעשיו כבגידה אך נשבע לא לעשות זאת יותר, במהלך החודשים שאחרי נעשיתי ממורמרת וחרדה, כל הזמן הייתי דרוכה ולמעשה האמון שלי בו נהרס. הייתי רבה איתו המון וחוקרת אותו בלי סוף, עד שהחלטנו שאני אלך לטיפול ע"מ שאוכל להתגבר, ומסתבר שבזמן שאני חרדה ואוחזת בו חזק ומתחננת שבחיים לא יסתיר ממני דברים, אני מגלה שהוא שוב הוריד מסנג'ר במחשב (לאחר שמחק אותו בעקבות המקרה הראשון), ישר התפרצתי עליו במלוא העוצמה והוא בתגובה צעק עלי שאני משוגעת ומדמיינת ושזה תמים לגמרי ורק חבריו מופיעים ברשימת החברים (אני מציינת שכל אותו הזמן הוא גרם לי לחשוב שיש לי בעיה עם החשדות וה"דימיונות" והוא דחף אותי ללכת לטיפול). הנחתי לזה אך החשש לא הפסיק להציק לי, יום אחד כשישנתי אצלו והוא הלך לעבודה פתחתי לו את המחשב והצצתי לו במסנג'ר, אכן רק רשימת חברים, אך מלחיצה על אחד מהם אני מגלה שהוא התכתב עם אותה נשואה בשם של חבר והפעם השיחות היו הרבה יותר "רציניות" כמו "אני שוכב איתה וחושב עלייך", ועוד דברים שאני אפילו לא מסוגלת להגיד. זה שבר אותי טוטאלית, הטחתי בו את הכל ויצאתי בטריקת דלת רועמת לא לפני ששברתי לו את המחשב הנייד כליל. לא דיברתי איתו במשך שבוע, למרות ההתנצלויות וההודעות הבלתי פוסקות. הוא הסביר את מה שקרה בזה שהיה חסר לו מישהי שתחמיא לו ותחזר אחריו והוא היה זקוק לחיזוקים ותשומת לב, וכיוון שאני הייתי תוקפנית וקשה בחודשים האחרונים בעצם "דחפתי" אותו לחפש תחליף. אני מאוד אוהבת אותו, אחרי הרבה שיחות ודמעות, החלטתי לחזור אליו מתוך אמונה שהוא הבין מה הוא גרם לי ולנו והוא לא יעשה זאת שוב. הצעתי שנגור ביחד כדי להעלות את המחוייבות שלנו ולבחון את הקשר באמת, לא רציתי למשוך עוד שנתיים. תוך חודש עברנו לגור יחד (למרות החרדה הגדולה שלו מזה) אך אני מרגישה רע, כבויה וחסרת שמחת חיים. אני פתאום מבינה את גודל הטעות של לחזור אליו, את ההשפלה העצמית, ואת זה שאולי זה צורך פנימי שטבוע בו ללא קשר אליי. אחנו כבר שבועיים ביחד ואני לא מאושרת, מצד אחד, אם כבר עברתי לגור איתו כדי לבחון את יחסינו לעומק על בסיס יומי אז לעשות את זה עד הסוף אך מבפנים אני פשוט לא שלמה, אני רחוקה מלהרגיש קרובה אליו. מה לדעתכם אני אמורה לעשות במצב כזה? איך אפשר לבנות את האמון מחדש?