אמון ואי-הבנה
יש לי בעיה די ילדותית ומפגרת עם חברה שלי, אבל זה בכל זאת מפריע בגלל הקרע הזה שזה יוצר בין שתינו. טוב, אז... בכתה ו` אהבתי ילד אחד, זה היה מזמן מזמן ואני כבר לא אוהבת אותו. השנה חברה שלי התאהבה באותו אחד. שמתי לב שבימים האחרונים היא קצת עצבנית עליי, אבל לא הבנתי למה. היום היא פתאום אומרת לי שאני אוהבת את הילד ההוא, שהיא אוהבת, ושהיא יודעת ושיש לה הוכחות (היא לא הסכימה להגיד לי מהן), וש``לא חשבתי שתעשי לי ככה``... וממש כעסה. אני הסברתי לה כל הזמן שזה לא נכון, ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. אגב, כל השיחה ההיא התנהלה בהודעות בפלאפון, כך שאפילו לא שמעתי את טון הדיבור שלה. היא התעקשה שזה כן נכון, ושאני לא בוטחת בה כי לא סיפרתי לה את הדבר הדמיוני הזה (מה זה קשור ללבטוח בה? אני בוטחת בה, אבל זה אומר שאני מחויבת לספר לה כל דבר? למרות שהדבר הזה לא נכון.). אני לא מבינה איזו סיבה יש לה לא להאמין לי, וזה מפריע לי. ואני גם לא אוהבת את ההתנהגות שלה, כשהיא סיפרה לי אז שהיא אוהבת אותו, כן, זה הפריע לי, אבל לא הוצאתי מילה. אני לא אומרת שאסור לה להגיד כלום בקשר לזה, אבל למה להתנהג ככה, ולקפוץ למסקנות ולא להאמין לי? זה לא שאיכפת לי מהילד המפגר, מה שמפריע לי זה שהיא לא מאמינה לי וקופצת למסקנות, ומתנהגת ככה. אחרי נסיונות רבים של שכנוע, לבסוף הגיעה התשובה המיוחלת ממנה: ``טוב.`` אבל אני לא יודעת אם היא באמת מאמינה לי ולא סתם אומרת, כי אני מרגישה את המתח ואת הכעס ביננו, היא על דבר מטומטם ולא נכון, ואני על זה שהיא לא מאמינה לי. . האמת היא שאני רוצה לריב איתה. אני שונאת לשמור את הכעס הזה בפנים ואני לא יכולה להיות חברה של מישהי שאני כועסת עליה בלב. אבל אולי זה יעבור לי. טוב, הזהרתי אותכם בקשר לעד כמה ילדותית ומפגרת הבעיה הזאת, אבל לא איכפת לי מהעניין שעליו היא מדברת, איכפת לי מההתנהגות שלה. וזהו, פשוט הייתי חייבת כתוב את זה איפה שהוא.
יש לי בעיה די ילדותית ומפגרת עם חברה שלי, אבל זה בכל זאת מפריע בגלל הקרע הזה שזה יוצר בין שתינו. טוב, אז... בכתה ו` אהבתי ילד אחד, זה היה מזמן מזמן ואני כבר לא אוהבת אותו. השנה חברה שלי התאהבה באותו אחד. שמתי לב שבימים האחרונים היא קצת עצבנית עליי, אבל לא הבנתי למה. היום היא פתאום אומרת לי שאני אוהבת את הילד ההוא, שהיא אוהבת, ושהיא יודעת ושיש לה הוכחות (היא לא הסכימה להגיד לי מהן), וש``לא חשבתי שתעשי לי ככה``... וממש כעסה. אני הסברתי לה כל הזמן שזה לא נכון, ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. אגב, כל השיחה ההיא התנהלה בהודעות בפלאפון, כך שאפילו לא שמעתי את טון הדיבור שלה. היא התעקשה שזה כן נכון, ושאני לא בוטחת בה כי לא סיפרתי לה את הדבר הדמיוני הזה (מה זה קשור ללבטוח בה? אני בוטחת בה, אבל זה אומר שאני מחויבת לספר לה כל דבר? למרות שהדבר הזה לא נכון.). אני לא מבינה איזו סיבה יש לה לא להאמין לי, וזה מפריע לי. ואני גם לא אוהבת את ההתנהגות שלה, כשהיא סיפרה לי אז שהיא אוהבת אותו, כן, זה הפריע לי, אבל לא הוצאתי מילה. אני לא אומרת שאסור לה להגיד כלום בקשר לזה, אבל למה להתנהג ככה, ולקפוץ למסקנות ולא להאמין לי? זה לא שאיכפת לי מהילד המפגר, מה שמפריע לי זה שהיא לא מאמינה לי וקופצת למסקנות, ומתנהגת ככה. אחרי נסיונות רבים של שכנוע, לבסוף הגיעה התשובה המיוחלת ממנה: ``טוב.`` אבל אני לא יודעת אם היא באמת מאמינה לי ולא סתם אומרת, כי אני מרגישה את המתח ואת הכעס ביננו, היא על דבר מטומטם ולא נכון, ואני על זה שהיא לא מאמינה לי. . האמת היא שאני רוצה לריב איתה. אני שונאת לשמור את הכעס הזה בפנים ואני לא יכולה להיות חברה של מישהי שאני כועסת עליה בלב. אבל אולי זה יעבור לי. טוב, הזהרתי אותכם בקשר לעד כמה ילדותית ומפגרת הבעיה הזאת, אבל לא איכפת לי מהעניין שעליו היא מדברת, איכפת לי מההתנהגות שלה. וזהו, פשוט הייתי חייבת כתוב את זה איפה שהוא.
