אמהות מול קרירה
קצת רקע: אני רופאת שיניים צעירה, עם שני ילדים קטנים (1 ו-3). כפי שכולכם יודעים, במקצוע שלי עובדים בעיקר בערב. כשהגדול היה תינוק היה לי כיף. ביליתי איתו כל הבוקר, בצהריים המטפלת הגיעה ואני יצאתי לעבודה (להרויח יפה- יש לציין). כשהוא התחיל ללכת לגן, התחילו הבעיות. הילד היחה קם בבוקר, הולך לגן (נשיקה לאמא), חוזר (נשיקה לאמא במקרה הטוב) ואין אמא עד 21:00. הילד הזה לא הסכים לישון לפני חצות, רק במיטתנו (מה לעשות, צריך להשלים "חוסרי אמא")ולא דיבר. כשילדתי את ביתי הקטנה ונשארתי בבית (1/2 שנה), למרות שניתן היה לצפות לרגרסיה מסוימת לאור השינוי), הילד התחיל לפרוח! יש לו מספיק ביטחון כדי לישון לבדו ואיך שהוא מפטפט... כל התקופה ההיא הרגשתי כל כך רע. פשוט ידעתי ששום קרירה שבעולם לא שווה את זה. עם כל הכבוד, לא ילדתי ילדים כדי שיגדלו כמו יתומים, בידי זרים. עם כל הכבוד לדוקטורט (6 שנים FULL TIME באקדמיה)- הילדים שלי יותר חשובים! להיות רק בבית זה נחמד וכיף לזמן מוגבל, אבל המוח מתנוון. לכן, היום אני בפאזה של לימודים (לכיוון מחקר גנטי)- אני מחפשת פשרה שאוכל לחיות איתה. מה גם שמנהל הבנק לוחץ... אם כי, עדיין נראה לי שלעבוד עד 17:00 זה אכזרי. אני לא מאמינה בזמן איכות. אי אפשר ליצור מערכת יחסים בשעה ביום. לדעתי, זו פיקציה שנועדה להקל על רגשות האשמה של האימהות. מה אני אגיד, קשה. במיוחד כשאני אוהבת להיות רופאת שיניים וגם טובה מאוד במה שאני עושה. אבל את ילדי אני אובת יותר- אז אני מחפשת את הפשרה. מה דעתכם/ן?
קצת רקע: אני רופאת שיניים צעירה, עם שני ילדים קטנים (1 ו-3). כפי שכולכם יודעים, במקצוע שלי עובדים בעיקר בערב. כשהגדול היה תינוק היה לי כיף. ביליתי איתו כל הבוקר, בצהריים המטפלת הגיעה ואני יצאתי לעבודה (להרויח יפה- יש לציין). כשהוא התחיל ללכת לגן, התחילו הבעיות. הילד היחה קם בבוקר, הולך לגן (נשיקה לאמא), חוזר (נשיקה לאמא במקרה הטוב) ואין אמא עד 21:00. הילד הזה לא הסכים לישון לפני חצות, רק במיטתנו (מה לעשות, צריך להשלים "חוסרי אמא")ולא דיבר. כשילדתי את ביתי הקטנה ונשארתי בבית (1/2 שנה), למרות שניתן היה לצפות לרגרסיה מסוימת לאור השינוי), הילד התחיל לפרוח! יש לו מספיק ביטחון כדי לישון לבדו ואיך שהוא מפטפט... כל התקופה ההיא הרגשתי כל כך רע. פשוט ידעתי ששום קרירה שבעולם לא שווה את זה. עם כל הכבוד, לא ילדתי ילדים כדי שיגדלו כמו יתומים, בידי זרים. עם כל הכבוד לדוקטורט (6 שנים FULL TIME באקדמיה)- הילדים שלי יותר חשובים! להיות רק בבית זה נחמד וכיף לזמן מוגבל, אבל המוח מתנוון. לכן, היום אני בפאזה של לימודים (לכיוון מחקר גנטי)- אני מחפשת פשרה שאוכל לחיות איתה. מה גם שמנהל הבנק לוחץ... אם כי, עדיין נראה לי שלעבוד עד 17:00 זה אכזרי. אני לא מאמינה בזמן איכות. אי אפשר ליצור מערכת יחסים בשעה ביום. לדעתי, זו פיקציה שנועדה להקל על רגשות האשמה של האימהות. מה אני אגיד, קשה. במיוחד כשאני אוהבת להיות רופאת שיניים וגם טובה מאוד במה שאני עושה. אבל את ילדי אני אובת יותר- אז אני מחפשת את הפשרה. מה דעתכם/ן?
