לביקורת בהרחבה
ראשית, אכזבה.
הפרומואים הבטיחו תחקיר על התנכלות ממסדית שיטתית מטעם בתי הדין הרבניים או ממסד אחר כלשהו לאימהות חוזרות בשאלה.
בגוף הכתבה לא היה לכך אפילו זכר.
התראיינו שתי נשים. אחת סתם סיפרה על הקושי (אינני מזלזל בו כלל וכלל אך הנושא לא תחת הכותרת שהוצגה בפרומואים) והשנייה סיפרה על כך שבעלה מסרב לראות את הילדה. הילדה עצמה גם סיפרה על כך.
כפי שכתבתי, אם הכוונה הייתה תעמולתית, אין לי מה להתייחס.
ברמה התחקירנית, הכתבה הייתה בלתי מקצועית בעליל.
לא סופר מדוע האב החליט לנתק את קשריו, לא הושמעה בכלל גרסת האב ואף לא נאמר שהוא סרב למסור את גרסתו.
כצופה אני יכול לשאול את עצמי יותר משאלה אחת.
מנין לי שהסיפור כפי שהוצג אכן נכון.
במידה ואכן הנתק בא מצד האב, מה גרם לו לעשות זאת. איך אני יכול לשפוט מעשה כלשהו, ללא ניסיון להבין את התמונה כולה.
הצבת הילדה מול המצלמות ותחקורה אודות יחסה של אביה אליה, יכול לגרום לה נזק אדיר. מה בדיוק הצדיק את ההצגה הזאת? הצורך של האם לפרוק את תסכוליה? הצורך להציג את האב ואת החברה אליה הוא משתייך כלא אנושיים? מעניין אם איש מקצוע בחן מה זה עושה לילדה.
בגיל כזה כל קונפליקט ובפרט כה מורכב, אינו מטיב עם נפש הילד בפרט לא כאשר השיחה היא עם אנשים זרים שמטרתם לספק סנסציה ולעיני מצלמות.
האם המטרה להסב תשומת לב ציבורית לקשייה של האם מקדשת פגיעה בילדה?
ובכלל, זה מקרה פרטי שאינני מבין כלל מה מטרת הצגתו בציבור. וכי מודעות ציבורית יכולה לגרום לאב שנוטש את ילדיו לחזור ולחדש את הקשר עימם?
זה אפשר במסגרת כתבה אנושית, לא על בסיס מה שזה הוצג.
וכי זו תופעה רווחת שיש חשיבות ציבורית בעצם הצגתה. למיטב ידיעתי בדרך כלל ההורים שנשארו חרדים נלחמים בחירוף נפש לשמירת הקשר עם הילדים.
אם כבר, יש ניסיון, למנוע מהצד המתחלן לראות הילדים. לזה התחקיר כלל לא התייחס.
עד כאן על התחקיר, אם ניתן לכנות כך את החלטורה.
לגופו של עניין.
כאמור, למיטב ידיעתי, לא מדובר בתופעה רווחת. בדרך כלל ההיפך הוא הנכון. ההורה החרדי (בלי להיכנס לשאלה הבעייתית בפני עצמה של חלוקת המשמורת בין אבות לאימהות) נאלץ להילחם כדי לראות את ילדיו. אם אני טועה תקנו אותי ואחזור בי.
שמעתי על לא מעט מקרים של הורים המתכחשים לידיהם לאו דווקא מטעמי דת. להשערתי המקרים הללו רווחים בהרבה בחברה הלא דתית מאשר בחברה הדתית, גם במקרה שהאם חזרה בשאלה.
לא מזמן קראתי ראיון עם מפורסמת כלשהי (חבל ששכחתי את שמה) שאביה היגר לחו"ל וניתק עמה כל קשר.
אין ספק כי זו אחת מפניה המכוערות של הדת. היכולת לגרום להורה להתנתק מיוצאי חלציו. ברמה האישית, האב הדתי עומד בדילמה לא פשוטה. אני לא בטוח שהכרעתו איך לנהוג נובעת אך ורק ממוסריותו ותכונותיו האישיות. היא מושפעת לא מעט מתפיסתו הדתית עליה חונך ובה הוא מאמין בכל לבו ומוכן בדרך כלל לשלם מחיר כבר מאד עבורה.
אני ממש לא מת על זה. לשפוט אוכל רק כשאכיר את הסיפור מקרוב וגם אז כולי האי ואולי.
עד כאן בכל הקשור לילדים קטנים.
כאשר מדובר בבנים בוגרים החוזרים בשאלה הבעיה מורכבת יותר. עד כמה שידוע לי, כיום, הרבנים ממליצים לא לנתק קשר. נכון כי הם עושים זאת בעיקר מטעמי תועלת ומתקווה שכך הבן יחזור למוטב, אך בפועל זו ההנחיה הרווחת.
אכן יש הורים שמחמת מזגם הקשה או אמונתם הפנטית מנתקים קשרים במקרים אלו. בדרך כלל זה גם מלווה בקונפליקטים טעונים נוספים שהפרישה מהדת היא השיא שלהם.
גם הורים חילונים לפעמים כושלים במבחן הזה כשהבן/בת חוזרים בתשובה. במקרה שלהם זה אופי נטו כי המרכיב הדתי איננו.
למה אני מתאמץ לכתוב את כל זה?
משום שאני לא מת על הביקורת האוטומטית והצגת הדת והחברה החרדית כמקור כל הרוע.
הדת היא פיקציה וככזו אינה ראויה להערכה.
לדת השפעה שלילית והרסנית במגוון תחומים וזה ראוי לכל גינוי.
לצד זה אין סיבה לאבד את שיקול הדעת וכושר השיפוט ולתייג אוטומטית כל מעשה ממניע דתי כשלילי.
