אמא
הפחד הכי גדול שלי הוא לגלות שיש בי משהו שבגלו אף אחד לא יאהב אותי. ככה גדלית, עם אמא שכל החיים פחדה שמשהו לא בסדר עם הבן שלה. בלי שום סיבה אמיתית, אין בי שום דבר פגום. אין באף אחד. אבל כל החיים שלי הרגשתי שאם היא, או מישהו אחר יגלה מי אני באמת, מה הרצונות האמיתיים שלי, מה שאני אוהב ורוצה לעשות, הם ידעו שהיא צדקה ושבאמת יש בי משהו דפוק. לפני שנה הייתה לי חברה, שלא אהבה אותי ורק גרמה לי סבל וכאב, וכשהיא החילטה שהספיק לה, וזרקה אותי, הבנתי שאני במקום שאפשר רק לעלות ממנו. התחלתי ללכת לטיפול, שבזמן הזה זה בדיוק שנה מאז שהתחלתי, ובאמת הגעתי למקום יותר טוב, למדתי להכיר את עצמי ואת הרצונות שלי, למדתי לקבל אותם, להפסיק לפחד מזה שלא יאהבו אותי, להעריך את עצמי, לעושת מה שאני באמת אוהב. לרקוד בלי להתבייש. לצחוק או לבכות מכל הלב. להראות את הרגשות שלי. אני חושב שהדבר הכי משמעותי שהראה שבאמת עברתי שינוי היה שהחלטתי לנתק קשר עם חבר, שהיה חבר שלי זמן רב, אבל תמיד נתן לי להרגשי שאני לא בסדר, תמיד גרם לי להרגיש שיש בי משהו שאני צריך לשנות ורק אז הוא באמת יקבל אותי. אז ברגע של כעס פתאום הבנתי, שאני *נותן* לו להתיחס אלי ככה, שאני מאמין לזה, ושאני לא מוכן לזה יותר. אבל אז הבנתי, שהמכשול הבאמת קשה עוד לפני, ואין לי מושג איך אני עובר אותו. זה התחיל בריב טפשי עם אמא שלי - הי הבטיחה לי כסף, סכום די קטן למשהו שממש רציתי, ואז כשהיא היתה אמורה לתת לי אותו, היא פשוט אמרה "יופי שאתה רוצה, ואני רוצה מליון דולר." אולי זהנשמע קטנוני אבל זה כל כך הרתיח אותי! לא העובד שלא היה לה, המצב הכלכלי שלנו לא משהו ואני יכול להבין שכרגע אין לה, אבל מה שהיא באמת אמרה לי היה לא זה שאן לה כסף אלא שה שאני רוצה ממנה משהו זה לא בסדר, שוב אני מתנהג כמו הילד האגואיסט שהיא תמיד ראתה בי. שוב אני מבקש ממנה דברים שאף פעם לא היה לה לתת לי, דברים כמו לקבל אותי, כמו שאני, להבין את הרצונות והצרכים שלי, את זה שאני לא מושלם אבל ראוי לאהבה. את זה לא היה לה אף פעם לתת לי, בניגוד לכסף. ואני תמיד כל כך פחדתי להראות את הרצונות שלי, תמיד חייתי עם "הידיעה" שאני אגואיסט ולא מענין אותי כלום מעבר לרצונות האגואיסטיים שלי. וזה כל כך לא נכון! יש לי כל כך הרבה לתת, יש לי לב כך כך גדול... אבל כל פעם מצאתי את עצמי בסיטואציות שביקרו אותי, שאמרו לי שאני לא בסדר, שאני צריך להשתנות... אבל בכל מה שקשור לאנשים אחרים זה מאחורי, ככל אני רואה בי יותר את הטוב, ככה גם אילה שסביבי. כבר אין בחיים שלי אנשים שלא מעריכים אותי, שלא מוכנים לקבל אותי כמו שאני. חוץ מאחד. חוץ מאמא שלי. שלא משנה מה אוצי אני אהביה או אעשה, היא עדיין תראה בי את הילד האגואיסט, הילד שהיא רצתה שיאהב אותה, במקום שהיא תאהב אותו, שיתן רק לה, ולא יבקש חזרה. שיהיה בדיוק כמו שהיא מדמיינת בראש החולה שלה. ואם הוא לא יהיה ככה, היא לא תאהב אותו. אבל אפילו שרציתי, אפילו שעד ללפני שנה כל כך רציתי להיות אחר, להשתנות בשביל שיאהבו אותי, שום דבר לא היה מספיק, תמיד היא ראתה רק את הרע. וכשאני מסתכל על זה עכשיו, איזה רע, פור גוד סייק, היא כבר יכלה למצא בי?? ועוד כל כך הרבה ממנו!!? ואני לא רוצה את זה יותר. אבל איך אני יכול להוציא את אמא שלי מהחיים שלי?? הרי אני ארגיש אז שכל מה שהיא אמרה היה נכון! אני מרגיש שבשביל באמת להתחיל מחדש, חיים מאושרים, אני חייב להנתק ממנה. היא אף פעם לא באמת תאהב אותי או תקבל אותי, היא רק תעשה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לסחוט אותי רגשית, להגיד לי איזה בן רע אני שלא מוכן לתת לאמא שלו. וכל פעם היא גורמת לי להרגיש ככה, כל פעם היא גורמת לי לרצות לשכוח את כל מי שאני רק בשביל לשמוע ממנה שאני בסדר, שאני טוב, שאני ראוי לאהבה. ואני יודע שזה לא יפסיק עד שאני אשים לזה סוף, ואני לא יודע איך...
הפחד הכי גדול שלי הוא לגלות שיש בי משהו שבגלו אף אחד לא יאהב אותי. ככה גדלית, עם אמא שכל החיים פחדה שמשהו לא בסדר עם הבן שלה. בלי שום סיבה אמיתית, אין בי שום דבר פגום. אין באף אחד. אבל כל החיים שלי הרגשתי שאם היא, או מישהו אחר יגלה מי אני באמת, מה הרצונות האמיתיים שלי, מה שאני אוהב ורוצה לעשות, הם ידעו שהיא צדקה ושבאמת יש בי משהו דפוק. לפני שנה הייתה לי חברה, שלא אהבה אותי ורק גרמה לי סבל וכאב, וכשהיא החילטה שהספיק לה, וזרקה אותי, הבנתי שאני במקום שאפשר רק לעלות ממנו. התחלתי ללכת לטיפול, שבזמן הזה זה בדיוק שנה מאז שהתחלתי, ובאמת הגעתי למקום יותר טוב, למדתי להכיר את עצמי ואת הרצונות שלי, למדתי לקבל אותם, להפסיק לפחד מזה שלא יאהבו אותי, להעריך את עצמי, לעושת מה שאני באמת אוהב. לרקוד בלי להתבייש. לצחוק או לבכות מכל הלב. להראות את הרגשות שלי. אני חושב שהדבר הכי משמעותי שהראה שבאמת עברתי שינוי היה שהחלטתי לנתק קשר עם חבר, שהיה חבר שלי זמן רב, אבל תמיד נתן לי להרגשי שאני לא בסדר, תמיד גרם לי להרגיש שיש בי משהו שאני צריך לשנות ורק אז הוא באמת יקבל אותי. אז ברגע של כעס פתאום הבנתי, שאני *נותן* לו להתיחס אלי ככה, שאני מאמין לזה, ושאני לא מוכן לזה יותר. אבל אז הבנתי, שהמכשול הבאמת קשה עוד לפני, ואין לי מושג איך אני עובר אותו. זה התחיל בריב טפשי עם אמא שלי - הי הבטיחה לי כסף, סכום די קטן למשהו שממש רציתי, ואז כשהיא היתה אמורה לתת לי אותו, היא פשוט אמרה "יופי שאתה רוצה, ואני רוצה מליון דולר." אולי זהנשמע קטנוני אבל זה כל כך הרתיח אותי! לא העובד שלא היה לה, המצב הכלכלי שלנו לא משהו ואני יכול להבין שכרגע אין לה, אבל מה שהיא באמת אמרה לי היה לא זה שאן לה כסף אלא שה שאני רוצה ממנה משהו זה לא בסדר, שוב אני מתנהג כמו הילד האגואיסט שהיא תמיד ראתה בי. שוב אני מבקש ממנה דברים שאף פעם לא היה לה לתת לי, דברים כמו לקבל אותי, כמו שאני, להבין את הרצונות והצרכים שלי, את זה שאני לא מושלם אבל ראוי לאהבה. את זה לא היה לה אף פעם לתת לי, בניגוד לכסף. ואני תמיד כל כך פחדתי להראות את הרצונות שלי, תמיד חייתי עם "הידיעה" שאני אגואיסט ולא מענין אותי כלום מעבר לרצונות האגואיסטיים שלי. וזה כל כך לא נכון! יש לי כל כך הרבה לתת, יש לי לב כך כך גדול... אבל כל פעם מצאתי את עצמי בסיטואציות שביקרו אותי, שאמרו לי שאני לא בסדר, שאני צריך להשתנות... אבל בכל מה שקשור לאנשים אחרים זה מאחורי, ככל אני רואה בי יותר את הטוב, ככה גם אילה שסביבי. כבר אין בחיים שלי אנשים שלא מעריכים אותי, שלא מוכנים לקבל אותי כמו שאני. חוץ מאחד. חוץ מאמא שלי. שלא משנה מה אוצי אני אהביה או אעשה, היא עדיין תראה בי את הילד האגואיסט, הילד שהיא רצתה שיאהב אותה, במקום שהיא תאהב אותו, שיתן רק לה, ולא יבקש חזרה. שיהיה בדיוק כמו שהיא מדמיינת בראש החולה שלה. ואם הוא לא יהיה ככה, היא לא תאהב אותו. אבל אפילו שרציתי, אפילו שעד ללפני שנה כל כך רציתי להיות אחר, להשתנות בשביל שיאהבו אותי, שום דבר לא היה מספיק, תמיד היא ראתה רק את הרע. וכשאני מסתכל על זה עכשיו, איזה רע, פור גוד סייק, היא כבר יכלה למצא בי?? ועוד כל כך הרבה ממנו!!? ואני לא רוצה את זה יותר. אבל איך אני יכול להוציא את אמא שלי מהחיים שלי?? הרי אני ארגיש אז שכל מה שהיא אמרה היה נכון! אני מרגיש שבשביל באמת להתחיל מחדש, חיים מאושרים, אני חייב להנתק ממנה. היא אף פעם לא באמת תאהב אותי או תקבל אותי, היא רק תעשה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לסחוט אותי רגשית, להגיד לי איזה בן רע אני שלא מוכן לתת לאמא שלו. וכל פעם היא גורמת לי להרגיש ככה, כל פעם היא גורמת לי לרצות לשכוח את כל מי שאני רק בשביל לשמוע ממנה שאני בסדר, שאני טוב, שאני ראוי לאהבה. ואני יודע שזה לא יפסיק עד שאני אשים לזה סוף, ואני לא יודע איך...