אמא.
אמא. ארבע שנים שתקת. ארבע שנים הצטנפת לך מאחורי המשקפיים הורודות שלך, לא ראית דבר, לא רצית לראות דבר. במשך 4 שנים, בהן אני נאבקת ונלחמת ונופלת ומוותרת וכואבת, את התעסקת בענייניך. לא מפחיתה בערכם. באמת שלא. אבל אמא.. אני פה. ותמיד הייתי פה. ואת אף פעם לא שמת לב, לא הקדשת מחשבה לקיום שלי, פתטי ככל שיהיה, לא ראית איך הילדה הקטנה שלך מתפוררת לנגד עיניך. הילדה הקטנה, שרק לא מזמן ישבה לה בלול ושחקה עם בובות, גדלה והתעצבה לה באישיות המעוותת שלה. במשך שנתיים מתוך כל זה, ניסיתי לצעוק אליך עשרות פעמים, בכל דרך שיכולתי. ניסיתי ללחוש, לדבר, אפילו לצעוק. ואת בשלך. כמה נוח לחשוב שהילדה בסדר. כמה נוח לחשוב שהעולם שלה ורוד וצמרירי, שהכל טוב ויפה ואין לה בעיות, שהיא עוד לא ידעה סבל מעולם. בטח כשאני אהיה בת 30 את עדיין תחשבי שהעולם שלי צבוע בצבעי הקשת העדינים. אמא, תתעוררי. גדלתי. גדלתי עוד הרבה לפני שהייתי צריכה. וניסיתי להראות לך, בכל דרך שמצאתי לנכון, אבל לא הצלחתי לחדור מבעד לחומות שלך, מבעד למכשולים שהצבת לעצמך במשך החיים. הראיתי לה סיפורים אובדניים שכתבתי, הראיתי לך שירים עצובים, ואת רק דחפת אותם חזרה לידיים שלי בלי לחשוב פעמיים למה הם בכלל נכתבו. ניסיתי לדבר איתך עשרות פעמים, לספר לך אמא, מה רע לי בחיים, ואת לא היית מוכנה להקשיב. ניסיתי גם לצעוק, במריבות וכסאח, אולי לנער אותך מהבועה שלך, אך גם זה ללא הצלחה. אפילו כתבתי לך מכתב ארוך ונוגע, שהוא היה הדבר הכי קרוב לקשר איתך. אך גם זה לא עזר. את עדיין סגורה ומסוגרת בעולם המרובע שלך, עם כל החוכמה שלך שנוח לך לא להשתמש בה כשזה מגיע אלי. אמא, רע לי. פשוט כך. רע לי. וכמה עצוב שאני צריכה להגיד את זה לדף הזה, ולא לך. פונה אלייך, אך את לעולם לא תקראי את המילים האלו. אני נופלת, וכואבת, ומדממת. ואת לא רואה, ולא שומעת. היום באת אלי אמא, ובקשת שאני אשתף אותך. בקשת לדעת מה קורה איתי. פתאום. אחרי 4 שנים של שתיקה מאולצת וכואבת, באת אלי ושאלת. והתעניינת. אחרי כל השיחות בהן השתקת את הצעקות החרישיות שלי בעקשנות נוקבת, פתאום באת באמצע יום שישי רגיל ורצית לדעת את מה שבמשך 4 שנים לא הצלחתי לספר לך. איך את יכולה לצפות, אמא, שאני אצליח לדבר? אחרי שכבר נעלתי את שפתי ובלעתי מילותי, לפתוח את המגירה ולשחרר את השדים? בכלל יש לך מושג כמה שדים יש שם? כמה כעס, עצב, תסכול, רגשות אשם והאשמה? אני מניחה שלא. אמא, נזכרת מאוחר מדי. וכמה שכואב לי לכתוב את זה. והדמעות זולגות עכשיו, בכלל בלי לשים לב. למה, אני תוהה למה. למה פתאום החלטת לאהוב אותי. למה פתאום החלטת להתעניין לשלום הילדה הקטנה שלך שהזנחת כ``כ הרבה זמן. מה הביא אותך לשאול אותי את מה ששאלת, ומה הביא אותך לשתוק כ``כ הרבה זמן לפני כן. אני יודעת שקשה אמא. גם לי קשה. לך יותר. נכון. אז מה? כמה ניסיתי לקבור עצמי למענך. כמה ניסיתי לנעול את המילים שרק חיכו לפרוץ החוצה. כמה בלמתי את פי, רק בשביל להקל עליך, שלא להכאיב, שלא להקשות. ואפילו כשלא הצלחתי, אפילו אז לא ראית. וכמה לילות שבכיתי ואת לא באת, וכמה ימים שישבתי בבית, לא בי``ס לא חברים לא בילויים, כלום, אני ועצמי. לבד לגמרי בבית הריק, עם 4 קירות שאת סודותי ינצרו לעד. ואת לא היית שם. מעולם.
אמא. ארבע שנים שתקת. ארבע שנים הצטנפת לך מאחורי המשקפיים הורודות שלך, לא ראית דבר, לא רצית לראות דבר. במשך 4 שנים, בהן אני נאבקת ונלחמת ונופלת ומוותרת וכואבת, את התעסקת בענייניך. לא מפחיתה בערכם. באמת שלא. אבל אמא.. אני פה. ותמיד הייתי פה. ואת אף פעם לא שמת לב, לא הקדשת מחשבה לקיום שלי, פתטי ככל שיהיה, לא ראית איך הילדה הקטנה שלך מתפוררת לנגד עיניך. הילדה הקטנה, שרק לא מזמן ישבה לה בלול ושחקה עם בובות, גדלה והתעצבה לה באישיות המעוותת שלה. במשך שנתיים מתוך כל זה, ניסיתי לצעוק אליך עשרות פעמים, בכל דרך שיכולתי. ניסיתי ללחוש, לדבר, אפילו לצעוק. ואת בשלך. כמה נוח לחשוב שהילדה בסדר. כמה נוח לחשוב שהעולם שלה ורוד וצמרירי, שהכל טוב ויפה ואין לה בעיות, שהיא עוד לא ידעה סבל מעולם. בטח כשאני אהיה בת 30 את עדיין תחשבי שהעולם שלי צבוע בצבעי הקשת העדינים. אמא, תתעוררי. גדלתי. גדלתי עוד הרבה לפני שהייתי צריכה. וניסיתי להראות לך, בכל דרך שמצאתי לנכון, אבל לא הצלחתי לחדור מבעד לחומות שלך, מבעד למכשולים שהצבת לעצמך במשך החיים. הראיתי לה סיפורים אובדניים שכתבתי, הראיתי לך שירים עצובים, ואת רק דחפת אותם חזרה לידיים שלי בלי לחשוב פעמיים למה הם בכלל נכתבו. ניסיתי לדבר איתך עשרות פעמים, לספר לך אמא, מה רע לי בחיים, ואת לא היית מוכנה להקשיב. ניסיתי גם לצעוק, במריבות וכסאח, אולי לנער אותך מהבועה שלך, אך גם זה ללא הצלחה. אפילו כתבתי לך מכתב ארוך ונוגע, שהוא היה הדבר הכי קרוב לקשר איתך. אך גם זה לא עזר. את עדיין סגורה ומסוגרת בעולם המרובע שלך, עם כל החוכמה שלך שנוח לך לא להשתמש בה כשזה מגיע אלי. אמא, רע לי. פשוט כך. רע לי. וכמה עצוב שאני צריכה להגיד את זה לדף הזה, ולא לך. פונה אלייך, אך את לעולם לא תקראי את המילים האלו. אני נופלת, וכואבת, ומדממת. ואת לא רואה, ולא שומעת. היום באת אלי אמא, ובקשת שאני אשתף אותך. בקשת לדעת מה קורה איתי. פתאום. אחרי 4 שנים של שתיקה מאולצת וכואבת, באת אלי ושאלת. והתעניינת. אחרי כל השיחות בהן השתקת את הצעקות החרישיות שלי בעקשנות נוקבת, פתאום באת באמצע יום שישי רגיל ורצית לדעת את מה שבמשך 4 שנים לא הצלחתי לספר לך. איך את יכולה לצפות, אמא, שאני אצליח לדבר? אחרי שכבר נעלתי את שפתי ובלעתי מילותי, לפתוח את המגירה ולשחרר את השדים? בכלל יש לך מושג כמה שדים יש שם? כמה כעס, עצב, תסכול, רגשות אשם והאשמה? אני מניחה שלא. אמא, נזכרת מאוחר מדי. וכמה שכואב לי לכתוב את זה. והדמעות זולגות עכשיו, בכלל בלי לשים לב. למה, אני תוהה למה. למה פתאום החלטת לאהוב אותי. למה פתאום החלטת להתעניין לשלום הילדה הקטנה שלך שהזנחת כ``כ הרבה זמן. מה הביא אותך לשאול אותי את מה ששאלת, ומה הביא אותך לשתוק כ``כ הרבה זמן לפני כן. אני יודעת שקשה אמא. גם לי קשה. לך יותר. נכון. אז מה? כמה ניסיתי לקבור עצמי למענך. כמה ניסיתי לנעול את המילים שרק חיכו לפרוץ החוצה. כמה בלמתי את פי, רק בשביל להקל עליך, שלא להכאיב, שלא להקשות. ואפילו כשלא הצלחתי, אפילו אז לא ראית. וכמה לילות שבכיתי ואת לא באת, וכמה ימים שישבתי בבית, לא בי``ס לא חברים לא בילויים, כלום, אני ועצמי. לבד לגמרי בבית הריק, עם 4 קירות שאת סודותי ינצרו לעד. ואת לא היית שם. מעולם.
מאיה.