אמא

[udbka08]

אמא

מערכת קיבוצית וכל המשתמע מזה...
הבן שלי הותקף מינית בגן- המקרה הושתק וטויח, העברנו גן (אחרי מלחמות וגננת שהשתיקה את המקרה)- בסופו של דבר גם אזרנו אומץ ודווחנו לכל מי שהיה צריך (רשויות/רווחה וכד- לא שיש לי דרך לדעת מה עושים עם זה). ההורים של אותם ילדים רואים בזה "סקרנות מינית" ותו לא- הם מסתובבים בקיבוץ כאילו כלום ואנחנו- מרוסקים. אנחנו בטיפול רגשי ומשפחתי, מתקדם בכוון הנכון אבל אני אישית לא יוצאת מזה, הולכת לטיפול גם אישי ולא מצליחה להתרומם. אני לא בן אדם כזה אבל הנקמה בוערת בי- בא לי לעמוד עם מגאפון ולצעוק מי אלה ומה קרה ומצד שני- מפחדת שיסמנו את הבן שלי. בשנה הבאה הם בכיתה א, ביקשתי שלא יהיו באותה כיתה, אבל איך יוצאים מזה? איך מתחזקים? איך ממשיכים הלאה? ההתפרקות שלי הורסת את המשפחה והתחושה שהם מסתובבים להם בחוץ ויכולים לפגוע בעוד ילדים (כי ההורים שלהם כאמור חושבים שהכל בסדר איתם) אוכלת אותי מבפנים...

 

[noya54]

היי יקרה

וואו!
כל כך שמחתי לקרוא את מה שכתבת. חלילה לא על הפגיעה, אלא על הדרך שבה אתם פועלים.
באמת שמההתחלה פעלתם באומץ ועשיתם מה שיכולתם, נלחמתם בסביבה כדי להגן על הילד, אתם הולכים לטיפול שזה הדבר הכי חשוב בעיניי, דיווחתם לרשויות ואפילו שוחחתם עם ההורים של אותם ילדים שפגעו בו. אתם לא יכולים להציל את יתר הילדים, הפחד שמא ימשיכו הילדים הפוגעים לפגוע מובן לחלוטין - אך זו לא האחריות שלכם, עשיתם מעל ומעבר. כרגע האחריות בידיים של הילדים הפוגעים והוריהם, הצוות ה"חינוכי" ורשויות המדינה שלצערי לא עושות את התפקיד שלהן.
האחריות שלכם היא להציל את הילד הצעיר שנפגע ואת עצמכם, תנתבו לשם את הכוחות.
יש דרך לדעת מה הרשויות עושות עם זה אבל לא ממליצה לך להתעסק בזה.. מניסיון, מדובר במלחמה אבודה מראש ששואבת כוחות ומוסיפה תסכול .
בכל אופן , מצרפת קישור שמכיל המון מידע וגם מפנה לגורמים שיכולים לסייע (ומניחה שגם מרכז הסיוע יכול להכווין ולעזור לך -.1202 / 1203).

כל הכבוד שהחלטתם להתמודד עם הטראומה והבנתם שאתם זקוקים לעזרה. כולכם הולכים לטיפול ומקבלים כלים כדי שתוכלו לסייע לבן שלכם ולהיות שם בשבילו, זה לא מובן מאליו.. ברוב המקרים הסביבה מדחיקה, מאשימה את הקרבן ומעלימה עין - כך מקשים על הנפגע/ת שבלאו הכי מרגיש אשם ומתבייש. חשוב להבהיר לילד ולהזכיר לו מידיי פעם שהוא לא אשם, שאין לו במה להתבייש, שהוא פעל נכון בסיטואציה ושטוב עשה כשבחר לשתף אתכם.
למרות שאתם חרדים (בצדק) למה שיקרה בביה"ס, תנסו עד כמה שאפשר לא לשדר את זה לילד כדי שבית הספר לא יהפוך לטראומה. מה שחשוב הוא שיש לילד אמון בהוריו והוא סומך עליהם, ויודע שהוא יכול לספר הכל.
לנפגעים יש נטייה להאשים את עצמם לא רק בפגיעה, אלא גם בהשלכות.. לדעתי אם הילד ירגיש שאת מתפרקת, הוא ילקה את עצמו גם על זה ויחשוש לספר בעתיד..
הבן שלך זקוק לך ולכן את חייבת לדאוג גם לעצמך ולעשות גם דברים שאהבת לעשות לפני שזה קרה. אולי שווה לשקול להצטרף לקבוצת תמיכה? (1202/3).

בנוגע לטיפול - זה לוקח זמן ויש נפילות בדרך, ומותר להישבר לפעמים - אבל מפעם לפעם לומדים דרכים להתמודד עם המשבר.
יש כימיה עם המטפל/ת? חשוב.. אני עברתי מס' פסיכולוגים עד שהגעתי למטפל שלי..
ההתמחות של המטפל היא פוסט טראומה על רקע פגיעה מינית? בנוסף לעבודה העצמית חשוב שיהיה מי שילווה ויכווין ..

מקווה שעזרתי קצת, מצרפת לך קישור לאתר "מקום" - יש שם המון מידע וכלים שיכולים לסייע לך -http://www.macom.org.il/
ותדעי שזה לא יימשך לנצח ואתם תצמחו ותתחזקו מהטראומה ..

שולחת לך ים חיזוקים! נויה