אמא

[ליעד בליץ]

אמא

את הוצאת אותי ערום לרחוב בגיל 6, את הכית אותי מתי שרק היה לך קריזה ,את הכית את - במיטה שלו עד שירד לו דם מהפרצוף ואני לא יכלתי לעזור לו, אז אל תחפשי אותי במה אני דפוק בגיל 30, אני שונא את כל הנשים בעולם בגללך, אל תתפלאי שאין לי חברה קבועה ומבחינתי את אחראית על הדכאון, החרדות וכל השריטות שיש לי. למרות זאת אני מוכשר ורוצה לחיות אבל את חייבת לי הכל. אני יודע שאת אוהבת אותי אבל זה לא עוזר לי. אין כאן עניין של הכרת הטוב, אל תתפלאי שאני לא מכיר טובה. מה עוד תוכלי לעשות כדי לתקן? אני רציתי 1500 ש״ח לדירה כדי לנסות לעבוד ושוב הפכת לחוסר אכפתית, נצנוץ מימים אפלים. כולנו זקוקים לטיפול. אני סולח, אבל זה לא עוזר לי, השריטות והחוסר בטחון שמלווה אותי כל חיי נשאר, ואני בטוח אטפל בזה. אני מקווה שגם את מבינה אותי, חגי האוהב עד בלי די.

 

[גרא.]

ליעד בליץ,התחושות האמביוולטיות (דו ערכיות)

שלך כלפי אימך,הכעסים,והטראומות שהיא גרמה לך,לצד אהבתך אליה כאם,קשות וכואבות,ועוד התגברו לאחרונה עקב סרובה,או כפי שאתה כותב חוסר האכפתיות שלה מהנסיונות שלך לצאת מביתה לחיים עצמאיים.יתכן ויש לכך חלק בקשיים הרגשיים שלך,בחרדות,הדכאון ויחסך הכולל לנשים,אבל אינך יכול להתעלם מהחלק שלך,של אישיותך,של ההשפעות הסביבתיות האחרות שהשפיעו עליך כל השנים.כן,קשה מאד להתנהל בתוך המציאות עם עומס כזה של רגשות.קשה עוד יותר כשהכסף אינו בנמצא.לעיתים לאו דווקא בכלל חוסר אכפתיות,אלא משום שאין אותו.ויתכן שזו גם הסבה לחוסר יכולתה של אימך לעזור לך כספית.חגי,עם כל הכעס ותחושת חוסר האונים שאתה מרגיש,אתה מגלה גדלות רוח,סולח לאימך ועדיין אוהב אותה.לא די להשאר בתחושה שכל הרע שקורה לך הוא באשמתה.אם אתה רוצה להחלץ מזה,כפי שאתה מבטא בפנייתך,אכן אתה חייב למצוא את האפשרות להגיע לטיפול נפשי בהקדם.טיפול חינמי תוכל לקבל במרפאה לבריאות הנפש שליד מקום מגוריך.