אמא שתלטנית

[abcd80]

אמא שתלטנית

שלום, זה בעיה שקשורה לידיד שלי. אני לא יכולה להביא את כל הסיפור בהודעה אחת אבל אשתדל לקצר כדי שהבעיה תהיה ברורה.ידיד שלי גדל במשפחה דתייה והיה מופנם וחסר בטחון עצמי ורק בגיל 18 לאחר מאבק נגד הוריו הפך להיות חילוני כפי שתמיד רצה ואז החל לטעום את החיים בחוץ למורת אימו במיוחד. היו לו חברות פה ושם וכשהכיר מישהי שגרה רחוק ממנו התאהב בה עד מעל לראש והאמא לא ראתה זאת בעין יפה והחלה לתרץ בכל מיני דברים על מנת שלא יהיו יחד. לחצה עליו קשות והוא נכנע ללחץ ונפרד מחברתו פעמיים אבל היה בדיכאון גדול ושמר אהבתו אליה ולא הצליחו לחזור להיות יחד במשך זמן מה למרות נסיונות חברים להחזיר ביניהם. הזמן עבר והוא הכיר מישהי אחרת שדומה באופי לאמא שלו והאמא מיהרה ללחוץ עליו להתחתן איתה וכך תוך שנה הם נישאו למרות שהוא לא עובד והכלה עובדת רק 4 שעות ביום ואין לה כיוון בחיים והמשפחה שלה התנערה, לא באה לחתונה ולא תמכה כלכלית. ההורים שלו נתנו להם את הבית הישן שלהם בתנאים מסוימים ותומכים בהם כלכלית. בנוסף הם בחובות בגלל החתונה ומאז הוא איבד כל רצון לעשות משהו והפך להיות מעין "רובוט" שעושה מה שמבקשים ממנו-אשתו, הוריו. הוא שקט הרבה יותר וכבר אינו כבפעם. חבריו אובדי עצות. איך ניתן לעזור לו להבין שעשה טעות גורלית ושהוא צריך להתנתק מהתלות בהוריו?איך הוא יוכל להתמודד נגד אמו ולהתנתק ממנה בצורה שתפסיק להפעיל את השפעתה עליו?

 

[seeyou]

להתנתק מהתלות בהוריו?../images/Emo11.gif

שהוא לא עובד!!!!!!!! למה??????? הכלה עובדת רק 4 שעות ביום ואין לה כיוון בחיים המשפחה שלה התנערה, לא באה לחתונה ולא תמכה כלכלית. ההורים שלו נתנו להם את הבית הישן "תינוק" יכול להתנתק מאמו רק כאשר יכול לעמוד על רגליו-מסוגל להתקיים-כולל לעבוד) ללא עזרת ההוריים!

 

[abcd80]

../images/Emo4.gif

 

[איש המערות]

ראיתי סרט על דובים בטבע

והדבר נכון גם לגבי בעלי חיים אחרים: אמא דובה מגדלת את גוריה עד גיל שנתיים או שלוש (לא זוכר בדיוק), מלמדת אותם בזמן הזה כל מה שהם צריכים לדעת ואחר כך, או שהיא מגרשת אותם בכוח או שהיא פשוט "בורחת" ונעלמת להם והם נאלצים להתמודד לבד עם המציאות. לפעמים טוב לב ותמיכה גורפת של ההורים משאירה את הילדים במקום בו הם תלויים בהורים וכתוצאה - נשלטים על ידיהם. הרבה פעמים זה אינטרס סמוי של ההורים, בגלל בעיות אישיות שלהם - השליטה נותנת להם תחושת חוזק ומעמד. במקרה כזה, הבחור יוכל להתנתק מאימו רק כאשר הוא יצה להתנתק ממנה ויהיה מוכן להיאבק כדי לעמוד על רגליו (ועל עמדתו ודעתו).

 

[מיקי בת המקורית]

אולי אהפוך להיות דובה ../images/Emo6.gif

ואברח להם... הם גדולים, השקעתי בהם, לימדתי אותם כל מה שהם צריכים לדעת כדי לשרוד... ובכל זאת לא מצליחה לגרש אותם... מה עושים?

 

[אימאישה]

אוייייייייייייייייייייייייייייייייי

מסתבר שלא רק הורים עשויים להפוך את ילדיהם לאנשים תלותיים. גדלתי כילדה מאוד עצמאית ויתרה מכך. נישאתי לאדם חיובי מאוד בכוונותיו - בחור חרוץ, משכיל, מצליח בתחומו, לא רודף שמלות, נאמן, איכפתי כל מאווייו היו מכוונים אליי, לילדים ולבית שלנו, אהב אותי מאוד כל השנים, אבל לא ידע ממש איך לאהוב. היה אב איכפתי, דואג ומטפל מאוד מאוד... טיפל ודאג לנו כל כך שלא נתן לנו לחשוב באופן עצמאי, לא איפשר לנו לטעות, הרביץ תורה איך לנהוג ואיך נכון להיות אחראי, חסכן, נבון ומצליח... וגם כשהתכוון לעזור לנו, הוא לא איפשר לנו לנסות שחלילה נטעה, אני מצידי כאימא, היו לי מאבקים לא קלים כל השנים (25) נגד "השיטה" ובכך מעט איזנתי את השפעתו על הילדים, כיוון שאני באינסטינקטים הבריאם שלי כאימא, רציתי לאפשר לילדים הכל וחשבתי לנכון לאפשר להם לטפס על עץ וליפול כדי שילמדו לעמוד בכוחות עצמם על רגליהם. אז כל השנים נתתי את נשמתי לילדיי, עד שמאסתי והתחלתי לבעוט... התקשורת בינינו היתה פתוחה מאוד, הכל היה על השולחן אבל לא טופלו הבעיות. וזה חבל מאוד... היה תסכול תמידי, לא ידעתי להבחין עד כמה עמוק הנזק ואיזה מחיר אנחנו עלולים לשלם, כולנו. לפני שנתיים בעזרת חבר "התעוררתי" ואני מניחה שגם ללא אותו חבר זה בוודאי היה צף מתישהו. האיש שלציד חייתי, לא איפשר לי להיות מה שאני, ואני מצידי חיפשתי שקט תעשייתי, היו המון מריבות ורציתי לחסוך מהן קצת, לכן ויתרתי על מהותי, על זהותי, על דעתי, אמרתי את הדברים בקול רם לפעמים, אבל שם הם גם נעצרו. היום אני אחרי פרידה של שנה וחצי והתהליך קשה מאוד, אני נקרעת בין אהבתי לילדיי שחלילה לא יפגעו, גם תהליך הגירושין, דמה מאוד לתהליך חיי נישואיי, רציתי להתגרש יפה, לא לפגוע, השקעתי המון שעות שיחות עם הבעל כדי שישלים עם החלטתי... את ההחלטה להתגרש קיבלתי בתחילה של טיפול אליו הלכתי, אני התפתחתי ולמעט שתי "נפילות" שפחדים מעט השתלטו עליי, בהשפעת הסביבה "המחנכת", כל הזמן הייתי שלמה עם החלטתי. בתקופת הפרידה שנמשכת עדיין... הוא לא הניח לי רגע אחד בשקט, הוא לא התקדם צעד אחד קדימה, שיפנים, יסיק מסקנות בשבילו כדי שיוכל להתחיל חיים חדשים. ואני עדיין משמשת קורבן לחוסר ההשלמה שלו. הוא ניסה את כל התרגילים כדי להניא אותי מהחלטתי, כולל שני נסיונות טיפול, כולל מגשר ומטפל משפחתי. מבחינתי הסבל היה שווה לי, בתנאי שלא יחצה את הקו האדום שהיה מבחינתי פגיעה בילדים. חברים טובים עו"ד ניסו להסיט אותי נגדו, ולא רציתי להיפרד מגבר שחלקתי איתו כל כך הרבה בבית משפט, לא יכולתי. בימים אלה הוא חוצה את הקו האדום ואני עדיין חוששת מלתבוע אותו. אני תלויה בו כספית, ורגשית בגלל הילדים, אני בת ערובה בידיו. ובסך הכל מה שנינו רוצים? אני רוצה את חרותי והוא רוצה שאמשיך להיות נתינה שלו, עשיתי את זה כל כך טוב שהוא לא יכול לוותר עליי... אז אני הייתי שותפה מלאה לפיתוח התלות שלי בו. שני חברים שלי חושבים שאולי אני לא ממש רוצה להתגרש ואתמול הוכחתי להם עד כמה. למען האמת, לא מתאימה לי ההתבכיינות הזו, אני לא מהטיפוסים ששוקעים ברחמים עצמיים, אבל קראתי את ההודעה בדבר שתלטנות ותלותיות ומרגישה כל כך רע היום שהחלטתי לכתוב. איש המערות, אשמח לשמוע הערות והארות...

 

[מיקי בת המקורית]

יוווווווווווו ../images/Emo10.gif

אילו היית כותבת מספר חודשים קודם לכן, הייתי חושבת שזו אני עצמי כותבת את ההודעה הזו. אם את באמת החלטית ושלמה שזה מה שאת רוצה, תעשי את זה, אני עשיתי... בטוחה אני שאיש המערות ועוד מספר חברי פורום יכתובו לך בקרוב ואכן יצליחו להאיר ולהעיר נקודות למחשבה שיעזרו לך... בהצלחה

 

[s h o o s h a]

אמנם לא איש המערות ובכל זאת

אצטט את עצמי "אני רוצה, אני עושה, אני פועל והכל למעני". זו תחילת הדרך לצאת מהתלות הזו שאת מדברת עליה. זו הדרך להפסיק להיות 'נתינה' של מישהו. והאמיני לי, עד כמה שקשה לך היא הדרך, קשה ל"נותן החסות" עוד יותר בראותו כיצד ה'נתין' שלו בועט ומחלץ עצמו החוצה ובונה לעצמו חיים. אין כאן שום ענין של רחמים עצמיים או התבכיינות. יש כאן הרבה כוח ורצון להיות את עצמך. מאחלת לך את כל הכוחות והרבה הצלחה בדרכך החדשה

 

[אימאישה]

תודה לכן, מיקי ושושה...

אני מבינה שאתן מזדהות עם הכאב, מרגישה מעודדת מעט מהתגובות שלכן...

 

[איש המערות]

אין לי הארות

בכלל, אם תסתמכי על "הארות" מצד אחרים, תהפכי לתלויה בהם. ה"הארה" היא משהו שאת מרגישה בתוכך כאשר את יודעת בבירור את דרכך ושלמה עם עצמך בידיעה זו. לפי מה שכתבת, את יודעת ומודעת בדיוק למה שאת רוצה אבל משהו עדיין לא שלם אצלך עם ידיעה זו. את כבולה אמנם בכבלים של פחד אבל כמו במשל על הפיל והחבל הדק, הכח בידייך לבצע כל שינוי ולעמוד בלחצים. עלייך רק ליטול את הכח להפחידך מידי בעלך ולבטוח בצדקתך (ואם צריך, גם להיות מוכנה לשלם מחיר). אם תפרטי למה את קוראת קו אדום, אפשר יהיה להתייחס לגופו של עניין מבחינה מעשית. אישית נראה לי, מבלי לדעת את הפרטים, שמדובר כרגע באיום ולא בצעדים פוגעניים של ממש - את הפחד מפגיעה בילדים את מספקת וזה מה שמשתק אותך ומאפשר לו עדיין לשלוט בך. בהצלחה

 

[אימאישה]

מכירה את המשל ואני לא פוחדת

את ההחלטה להתגרש, כבר עשיתי ואיתה אני שלמה, לכן משל הפיל והחבל הדק לא רלוונטי לי. אגב, משל נפלא... ונכון, הארה אמורה להיות תוצר פנימי כדבריך... הקו האדום עליו אני מדברת, הוא מניפולציות באמצעות הילדים. שני ילדים אחרי צבא ונער שנשאר איתי בביתינו, כך סוכם בינינו שזה נכון שיגדל איתי. העניין שהבעל באופן סובייקטיבי מרגיש שנישלתי אותו מהכל, מהבית , מהאישה ומהילדים שהיו מרכז חייו ואני בהחלט יכולה להבין... כל השנים די רצה לרצות אותנו אבל במקביל הביקורת וההטפות שלו לא פסקו, תמיד בכוונות טובות כפי שסי יו סיפר על אימו... אדם מריר מאוד. אני לא כועסת עליו ולא חשבתי לרגע להתחשבן איתו. היום הוא כבר דחק אותי לפינה. הפסיק לשלם "מזונות" - הסכום שסוכם עליו לפני עזיבתו את הבית, על העניין הכספי הייתי יכולה באופן זמני להתגבר. הקו האדום עליו אני מדברת הוא שהוא ממשיך לטפטף לילדים הגדולים את הביקורת על תפקודי כאם ואת הריקושטים מצד הילדים הגדולים קשה לי מאד לשאת... אנחנו כבר פרודים ובשלט רחוק הוא ממשיך לנהל את חיי. הוא בא לבית מתי שהוא רוצה, עושה מה שהוא רוצה... מתשדלת להעלים עין כי רק כיעור יוצא אם אני מעירה משהו. היום אני בתחושה של פחד מכישלון בגידול הבן הצעיר, הרעיון שחלילה יקרה לו משהו, כל האחריות תיפול על כתפי, כיוון שהאצבע המאשימה לא מניחה לי. לפני כמה ימים, קיבלתי החלטה "לוותר" על גידול הנער, שהאב יחזור הביתה ואני אעבור מכאן, זה מה שהאב רוצה. לי מאוד מאוד קשה שבעצם אני נשברת ולא עומדת בלחץ הזה. חוששת שחלילה יקרה משהו לנער, אוכל לסבול את האחריות אותה מטילים עליי האב ושני הילדים הגדולים. ברמה הכללית היחסים שלי עם כל הילדים מאוד מאוד טובים, אבל אני רגישה מאוד לביקורת שלהם כלפיי ביחס לבן הצעיר. לא שלמה עם ההחלטה האחרונה. יודעת בבירור שלבן הצעיר מאוד טוב ושקט לנו לחיות יחד. אני יודעת שחייו עם האב, יהיו מחמירים ולא שקטים, בגלל טבעו של האב. חוששת שבגלל אי עמידתי בלחץ, אני בעצם הולכת לזנוח את ילדי. הוא קשור אליי מאוד. אשמח לשמוע דעות המבוססות בעיקר מנסיון אישי או של אחרים.

 

[מיקי בת המקורית]

להפוך לדובה (החיוך ציני)

ההתמודדות עם הגדולים דווקא היא קשה יותר מאשר עם הקטן (הבן הקן בן 12), לא פעם רציתי לברוח או לבקש אותם לעזוב או להתחלף עם האקס, אך הם התינוקות שלי וצריכה להתמודד איתם עם כל הקשיים, לדעת להעמיד אותם במקומם. זה שהם גדולים לא אומר שהם לא עוברים משבר בגלל הגרושין, הם מבינים, יודעים, אך גם הפרידה קשה להם. חשוב שהקשר הטוב שיש לך איתם ימשך אבל הם צריכים לדעת שאת זו שמנווטת את העניינים בבית היום ומערבת את האבא כשצריך, הם צריכים לדעת את הגבולות שלהם. והאקס שלי, כמו שלך מידי פעם מטפטף, מידי פעם אומר, אבל גם אני, לא פייר לערב אותם, אך לפעמים בגלל היותם גדולים אין לנו ברירה. קחי המון אוויר, אל תעזבי הם זקוקים לך, יעבור זמן ותכנסו לשיגרה, יתחילו להבין שכך טוב יותר, כשהם ירגישו שהמתח והמריבות פסקו בעקבות הפרידה, בחיי היום יום בבית שקט יותר, רגוע יותר. שוב.. קחי אוויר, תנשמי נשימות עמוקות ותהיה שם בשבילם. בהצלחה

 

[seeyou]

רצית להתגרש יפה?../images/Emo140.gif

זה רק בטלנובלות!! מצד שני לא בטוח שהיה נכון לחנך את הילדים בצורה שונה מבעלך... את מציירת אותו כאדם שלילי צריך לקבל את גירסתו על מנת להבין את התמונה. אני גדלתי במשפחה בה האמא תמיד רצתה "את טובתי".... כיום אני מבין שהיה טעות שלה בגישה.. כול התלונות מהחיים הזוגיים מצא כפיתרון לחינוך הילדים -נגד דעתו של הבעל... תצליחי בדרך החדשה זאת בחירתך,לטוב או לרע

 

[אימאישה]

נשגב מבינתי רעיון הזאבים

סי יו, יש לך חוש הומור, לא רע... לעתים רע - זו סתם אירוניה ... ואגב דווקא בטלנובלות זה הפוך... ברור לי שכאשר בוחרים להתגרש, אז האינטרסים כבר לא משותפים ונהפוך הוא. אבל אני אדם שמשתדל לקבוע לעצמו את רמת המוסר האישי שלו בשונה מהמקובל... אדם שחייתי איתו 25 שנים וחלקתי איתו כל כך הרבה טוב ורע והרע הכריע, לא יכול להפוך לאויב שלי בין רגע. זה יותר ממה שחולקים עם הורים... אולי... אם היית קורא בין השורות, היית יכול לקרוא את הצד שלו - הוא חושב שהוא עשה הכל רק בשבילנו וכל מה שהוא בנה, אני בין-רגע לוקחת לו. הוא בנה "אימפרייה" כפי שהיה לו נוח, הוא לא החסיר מאיתנו, לא חינוך, לא בילוי, טיולים, כל מה שצריך והוא לא מבין איפה הוא טעה?? אם הוא היה מבין, אני מודיעה לך שלא הייתי מתגרשת ממנו. הוא לא מבין שאין קשר בין הנתינה שלו לזה שמגיע יחס של כבוד לאדם (כולל הילדים) שמולו, לזכותו של האחר לחשוב, להרגיש אחרת, ולהיות שונה ממנו. שנים ניסיתי להשפיע עליו, לתת לילדים לנסות בדרכם, כיוון שזו דרכם. לדוגמא, לא כל האנשים מדיחים כלים באותו אופן והוא מאלה שיודעים איך מדיחים כלים ורק כך עושים זאת. כיוון שדעתו היא זו שקובעת, כולם לא חושבים נכון בלשון המעטה. בקיצור, אדם שתמיד יודע הכל, הכי טוב ומה טוב לכל אחד, עניינים שאין עוררין עליהם. למרות כל היסורים, אני מאמינה בדרכי, כי רק כך אוכל לישון היטב בלילה ואכן למרות הכל לרוב ישנה מצוין. את ההערה האחרונה שלך בעניין התלונות בחיים הזוגיים... לא הבנתי.

 

[מיקי בת המקורית]

המשפט האחרון שלך... ../images/Emo8.gif

"... כי רק כך אוכל לישון היטב בלילה ואכן למרות הכל לרוב ישנה מצוין..." זה אחד הדברים שלא נפגעו במשך כל תקופת המשבר, ההחלטות, הפרידה והגרושין, בכל מצב "אני ישנה"... כתבתי בהודעתי הראשונה, שאילו לא הייתי פה הייתי חושבת שאני שם

הבאת בהודעות הבודדות שלך את מהלך חיי במשך 25 שנה, שלושה בנים, שינה טובה בכל מצב, חוץ מה"אימפריה"

שהוא לא הצליח לבנות... אם יש כל כך הרבה דברים ששתינו דומות, אז אומר לך שאת תתגברי על הכל, תצליחי לעבור את כל המשברים, את כל הקשיים ובסופו של התהליך תהיה מאושרת.

 

[אימאישה]

בינתיים...

בינתיים שוחחתי עם הבן הגדול ושיתפתי אותו בתחושותיי והוא בדיעה שאני רכה מידי ועדיף עבור הנער, שהשגחתו הקשוחה של האב תטיב עימו. רק מבחן המציאות יוכיח את צדקתי ואני לא חושבת שאני יכולה להרשות לעצמי לעמוד בעוד מספר שנים מול ילדיי הגדולים אם חלילה ואכשל. לכן הנטייה שלי כרגע, היא לוותר על גידולו של הנער. בעוד יומיים, הפרוד שלי ואני ניפגש אצל המגשר כדי לגבש הסכם גירושין, כאשר זו תהיה השאלה המרכזית בדיון, המגשר הוא גם מטפל משפחתי, אם הוא באופן נחרץ לא יהיה בעד שאעזוב את הבית, אז לא אוותר ואף יותר מכך. אני פשוט חייבת להיות שלמה עם צעדיי, כדי לחיות בשלום עם עצמי. מיקי, תודה רבה על העידוד, אני ממש צריכה זאת מאנשים שהיו שם...

 

[סתוית2]

אימאשה

שלום לך לאור כל החשש אל תותרי על הילד הקטן. והיה אים כן. תשלמי מחיר גבוה בעתיד. ועכשיו האים אין אפשרות לשבת ולדבר איתו? את אמרת אים היה יודע איפה הטעות. הייתי נישארת. אולי היום כש........ הכל רץ הוא רואה שהכוונות שלך מאוד רציניות ולא מעוניין להתגרש יחפש את השלום והפשרה.אולי עוד מאמץ קטן מצידך. אולי יש סיכוי? ועכשיו דיברת עים הבן הגדול. והוא בדעה שאת רכה. אולי נמקודת מבטו היום הוא יודע שאביו חינך אותו בדרך אשר הצליחה אצלו. והוא רוצה שדרך כזאת תהיה גם לאחיו הצעיר? ושוב אולי? שרק את חושבת שתפקודו של הבעל\אבא היתה נוקשה או ניסה להראות לילדיו דרך ללא פגע היא מנקודת מבטיך בלבד? ושוב הגדולים גדלו. הקטן נישאר. אסור לך לוותר עליו במחיר ביקורת אשר תספגי. אים את נגד חינוכו של בעליו וזה חלק מפרידתך ממנו איך את חושבת להשאיר את הקטן אצלו. עים כל הקונפליקטים שלך. בעיני נסתרות הם דרכי האל ושיהיה בהצלחה

 

[אימאישה]

על מה מבוססות הצעותייך?

תראי, באופן כללי בוודאי שעדיף שבני ישאר לחיות איתי. אבל קבעתי לעצמי קוים אדומים שהם תנאי חשוב - והוא שהילדים לא יפגעו, אחד הדברים החשובים שאנשים לא לוקחים בחשבון הוא מחיר המאבק על הילד, כבר שמעתי סיפורי זוועה ואני מעדיפה לסגת ולא להפוך את בני לכלי משחק במאבק בין הוריו... להיות הורה טוב הוא לא פונקציה של כמות אלא של איכות ואם לא תהיה לי ברירה אצא מהבית ואדאג לקבוע בהסכם הסדרי ראייה טובים לשנינו כך שזה לא יפגום בקשר שבינינו. לעתים אין מנוס מהרע במיעוטו ואולי זה בכלל הטוב במירבו...

 

[סתוית2]

אימאשה

מניסיון מותק ולא הפרט. עכשיו אים אני לא טועה. ולאור כתיבתך. אני נסוגה מעמדתי לגדל את הילד לבד.ואיתך ולמה? אים יקרה לו משהו אני ההיה אשמהנכון שאלו מילותייך? אני לא בא לשפוט אותך אבל את עושב טעות איומה. שהמחיר תשלמי כשהילד יגדל. מניסיון מותק אני אומר. ואים אמור לקרות משהו.איתך ובלעדיך יקרה.וחס וחלילה לפי דעתי ומבלי לעליב. את אשה קטנה וחלשה. אשה חזקה יודעת לקחת אחריות על חייה וחיי ילדה. אמא לא נוטשת ילדים. אמא נלחמת על גחדול ילדה במחיר חייה שלה אים יכולת להלחם ולחיפרד מבעלך גידול הילד צריך להיות קטן עלייך.נכון?

 

[איש המערות]

אומרים על מכורים לסמים

שלא יוכלו להגיע לרצות להיגמל, אלא רק כאשר יהיו ממש "במיץ של הזבל". לצערי אני חושש במקרה שאת מתארת, שעד שהאיש לא ירגיש שעדיף מותו מחייו בתנאים אלו (ביטוי ציורי, לאו דווקא רצון ממשי למות), לא יעשה מעשה וישתחרר מהתלות באימו ובתואמת אימו - אשתו. כל נסיון של החברים להשפיע עליו ברוך, בחיבוק, בשיחות עידוד ובתמיכה פיזית יעלה בתוהו. זה רק יחליש אותו ויגזול מהם משאבים רגשיים עצומים. עדיף שיאמרו לו את הדברים בצורה ברורה, גם אם כואבת וגם אם לא נוחה להם עצמם (יש סיכון שהוא יפנה אליהם את הגב). אולי זה ינער אותו. זוהי דעתי האישית בנושא בהצלחה