אמא של ימימה

[ענתי44]

אמא של ימימה../images/Emo6.gif

אתמול אמא לא רצתה לקום ממנוחת אחר הצהריים שלה. מידי כמה דקות נכנסתי וניסיתי לפתות אותה לקום וקיבלתי "כרטיס אדום" בסופו של דבר היא התרצתה והחלה לדבר איתי עם ההומור הכרמללי שלה. כדי שלא תתחיל להיאבק בי, מפחד, כשאני מחליפה לה טיטול ומושיבה אותה על הכסא אני או שרה איתה או שואלת אותה שאלות. אתמול, שאלתי אותה "של מי את אמא?"- בדרך כלל התשובה "של ענתי" שמשמחת אותה ולי אומרת שהיא מזהה אותי אבל אתמול היא חמדה לצון והשיבה לי " אמא של ימימה" בחיי שזה שם טוב לספר עליה. שבת שלום ומבורך לכולם

 

[hregev10]

../images/Emo24.gif אמא שלך בדחנית ../images/Emo6.gif

ענתי יקרה - כשאני ששומעת את ההלצות של אמא כרמלה הייתי ממש נהנית אילו לא ידעתי שזה מתוך מחלתה, אבל מוטב כך כי הרבה יותר קל לקבל את המחלה בצורה זו ולדעת שזה אימך שמשתנה שלא ביוזמתה, טוב כך מאשר אילו היתה עצובה כל הזמן או מחייכת בלי שנדע מהי הסיבה {אני חויתי את זה הרבה) . להתראות והרבה מצב רוח טוב חני

 

[ענתי44]

אכן היא בדחנית

כנראה שאצל כל אחד ההרס של התפקוד עובד אחרת. אצל אמא עדין יש יכולת מילולית מדהימה. אומנם מי שהכיר אותה לפני המחלה מבחין עד כמה יש ירידה ביכולת המילולית שלה, אבל, למרבה השמחה, עדין היא בתחום הזה במצב מעולה. ביקרה אצלינו עו"ס נציגת אחת החברות. היא אמרה שישר רואים במבט העמום את המחלה הארורה הזו. תודה יקירה ואנא שימרי על בריאותך, בעיקר על הרגל.

 

[ענתי44]

../images/Emo10.gif../images/Emo14.gif רק דיברתי

ומרפי האלצהיימרי היכה בי. פתאום ראיתי שאמא משתנה. פתאום כאילו צונאמי שטף את חוף המבטחים של הכרתה והעיניים נהיו עכורות. כשניגשתי אליה היא חייכה אלי. לא מזהה אותי ואינה מסוגלת לדבר. על כל שאלה שלי היא מנענעת בחיוב עם הראש, עונה ואינה מבינה מילה. יכולתי לשאול אותה אם היא רוצה לאכול דיסה ( היא שונאת ) או לטאות צלויות והיא היתה מנידה לכן. מהר לקחתי אותה והשכבתי אותה במיטה. היא לא התנגדה אבל גם לא עזרה. אינה מבינה מי לוקח אותה, לאן ובשביל מה. ניסיתי לדבר אליה ברכות. לומר לה שאני איתה ואוהבת אותה. לנסות לחדור דרך השיריון האלצהיימרי שעטתה על עצמה. אבל למי דיברתי? אליה בתקווה שמשהו יכנס פנימה ויעודד אותה וישקיט פחדיה או שמא את הילדה הבוכיה והמבוהלת בתוכי. האם את עצמי אני מנסה להשקיט. והפחדים האלה, שצצים בכל פעם שהיא נהיית ככה, פחדים שאני לא מעיזה לומר בקול מחשש שיהפכו למציאות, הפחדים שזהו היא לא תחזור אלי יותר ותוותר לעד בתוך מבוכי האלצהיימר שכעקביש אימתני טווה עליה חוטי שתיקה ושיכחה. שכחה מי אני.... שכחה מי היא... ועצוב. עצוב בנשמה.

 

[בת גלימית]

ענתי, כמה יפה כתבת...

כמו תמיד אין עליך בכתיבה, תקריאי לה את שכתבת בטוח שתצליחי לחדור אליה, כמה יפה וכמה כואב ומצער. שיהייה לכן לילה טוב ורגוע, חיבוק ענק ממני, ניצה.

 

[בת גלימית]

ענתי, כמה יפה כתבת...

כמו תמיד אין עליך בכתיבה, תקריאי לה את שכתבת בטוח שתצליחי לחדור אליה, כמה יפה וכמה כואב ומצער. שיהייה לכן לילה טוב ורגוע, חיבוק ענק ממני, ניצה.

 

[בת גלימית]

ענתי, כמה יפה כתבת...

כמו תמיד אין עליך בכתיבה, תקריאי לה את שכתבת בטוח שתצליחי לחדור אליה, כמה יפה וכמה כואב ומצער. שיהייה לכן לילה טוב ורגוע, חיבוק ענק ממני, ניצה.

 

[ליאורלילי]

ענתי לה, כתבת כל כך יפה...

אל תדאגי יקירה, אמא שלך היא כמו עוף החול שכל פעם מתעורר מחדש. אני לא חושבת שהיא "תברח" לך למצולות האלצהיימר כי אצלה המחלה היא מזן מיוחד ומשאירה את אמא א' לרגעים ודקות של אושר ושמחה. גם אצל אהרון אני רואה בעיניים כשהוא מרחף ולא איתנו ואחר כך יש שעות של הבנה בעיניים אך כמה חבל שמילים אין... מקווה שהבוקר היה טוב ומוצלח ואמא דיברה בהומור הנפלא שלה. המון נשיקות, טובה

 

[ענתי44]

אחרי לילה של סיוט היא חזרה לדבר

ו.... לשיר. בלילה היא הרביצה לקיר לקרוא לי, אבל לא הצליחה לדבר. ליטפתי ואמרתי לה שהיא בבית ושאני איתה. עד שלפנות בוקר נרדמה. בבוקר היתה מכונסת אבל אני לא ויתרתי. ישבתי לצידה כשחיכינו להסעה ופיתיתי אותה לשיר. התחלנו עם שירי גשם, עברנו לנעימות מתהילים וקינחנו מהרפרטואר של פסח. קצת ברחו לה מילים אבל היא התאוששה, למרבה שמחתי.