offeriko המקורי
New member
אמא שלי
שלום לכולם,חג שמח ושנה טובה. שמי עופר ואני לראשונה כותב בפורום או יותר נכון מחפש עצה ,לא בטוח שעצה היא המלה המתאימה .נראה בהמשך. אימי חולה באלצהיימר מס' שנים כ3 שנים ,המחלה התפרצה לאחר מות אבי,כנראה קננה אצלה והתחדדה לאחר מות אבי. היא בת 73 והם חיו כ50 שנה יחד ,הקשר היה עמוק ומיוחד מה עוד שעבדו שנים יחד ,בעצם רוב היממה היו יחד. נכון להיום יש לה פילפינית צמודה 24 שעות ו2 אחיותיי ואני נמצאים איתה בקשר רציף.ז"א אחות אחת גרה עם בעלה בקרבת אימי אחותי השנייה עד לפני 1/2 שנה גרה איתה תקופה והיום שנינו מבקרים ונמצאים איתה בתדירות של פעם ,פעמיים בשבוע .בנוסף לאחותי שגרה לידה ונמצאת איתה בקשר על בסיס יומי. כל זה טכני,מה שבעצם אני רוצה להגיד או לפחות התחושה שלי היא שאמי בשלב זה של חייה אבדה את הרצון לחיות.לא אוכלת ולא שותה כמעט,לא רוצה כמעט לצאת מהבית,רוצה לישון רוב הזמן,והיום היתה יום הולדת לנכד שלה והיא ותרה ולא רצתה לצאת מהמיטה,התחושה שלי באה אולי גם מהפערים של איך שאני מכיר את אימי כאשה מאוד פעלתנית לבין הצל של עצמה שאני רואה היום. אצלה הבעייה היא בעיקר בדיבור ,הפגיעה מעבר לזכרון הבסיסי ,פשוט שוכחת לדבר ולא מוצאת את המשפטים והמילים שהיא רוצה להגיד. האם השיפוטיות שלי מובילה אותי לתחושה הזאת,האם זה מצבו השל חולה אלצהיימר ? יש אנשים שמוותרים ואומרים "לא שווה לחיות ככה"האם מישהו מכם נתקל ,מניח שכן מה עושים? האם יש למישהו מכם עצה ,או רעיון או האם לנו כמשפחה יש יכולת לשנות להשפיע . אשמח לשמוע מנסיונכם ומחוכמתכם ,ממה שקראתי יש בפורום גם מזה וגם מזה. בברכת שנה נפלאה לכולנו. עופר
שלום לכולם,חג שמח ושנה טובה. שמי עופר ואני לראשונה כותב בפורום או יותר נכון מחפש עצה ,לא בטוח שעצה היא המלה המתאימה .נראה בהמשך. אימי חולה באלצהיימר מס' שנים כ3 שנים ,המחלה התפרצה לאחר מות אבי,כנראה קננה אצלה והתחדדה לאחר מות אבי. היא בת 73 והם חיו כ50 שנה יחד ,הקשר היה עמוק ומיוחד מה עוד שעבדו שנים יחד ,בעצם רוב היממה היו יחד. נכון להיום יש לה פילפינית צמודה 24 שעות ו2 אחיותיי ואני נמצאים איתה בקשר רציף.ז"א אחות אחת גרה עם בעלה בקרבת אימי אחותי השנייה עד לפני 1/2 שנה גרה איתה תקופה והיום שנינו מבקרים ונמצאים איתה בתדירות של פעם ,פעמיים בשבוע .בנוסף לאחותי שגרה לידה ונמצאת איתה בקשר על בסיס יומי. כל זה טכני,מה שבעצם אני רוצה להגיד או לפחות התחושה שלי היא שאמי בשלב זה של חייה אבדה את הרצון לחיות.לא אוכלת ולא שותה כמעט,לא רוצה כמעט לצאת מהבית,רוצה לישון רוב הזמן,והיום היתה יום הולדת לנכד שלה והיא ותרה ולא רצתה לצאת מהמיטה,התחושה שלי באה אולי גם מהפערים של איך שאני מכיר את אימי כאשה מאוד פעלתנית לבין הצל של עצמה שאני רואה היום. אצלה הבעייה היא בעיקר בדיבור ,הפגיעה מעבר לזכרון הבסיסי ,פשוט שוכחת לדבר ולא מוצאת את המשפטים והמילים שהיא רוצה להגיד. האם השיפוטיות שלי מובילה אותי לתחושה הזאת,האם זה מצבו השל חולה אלצהיימר ? יש אנשים שמוותרים ואומרים "לא שווה לחיות ככה"האם מישהו מכם נתקל ,מניח שכן מה עושים? האם יש למישהו מכם עצה ,או רעיון או האם לנו כמשפחה יש יכולת לשנות להשפיע . אשמח לשמוע מנסיונכם ומחוכמתכם ,ממה שקראתי יש בפורום גם מזה וגם מזה. בברכת שנה נפלאה לכולנו. עופר