Lady In Blues
New member
אמא שלי... אוי.
אני פשוט באמת לא יודעת כבר מה לעשות או מאיפה להתחיל. אני עברתי דירה, כבר לא גרה בבית. אומנם רק בת 19, אבל זאת החלטה הכי טובה שעשיתי אי פעם. המצב בבית שלי היה באמת על גבול הבלתי נסבל. אני לא אפרט כאן את המצב שהיה בבית, כי זה באמת ימשך על פני כמה עמודים טובים. נסכם את העניין הכך שאימי אישה שקשה מאוד לחיות איתה, ושמערכת היחסים שלנו הייתה בעלת אופי מאניה-דיפרסיבי במקרה הטוב. מאז שעזבתי את הבית היחסים השתפרו דרסטית, אך עדיין נותרה בעיה אחת קשה- עברתי לגור עם החבר שלי בדירה של אמא שלו בצפון ת"א, ובונים לנו יחידת דיור על הגג. יש לי שם שתי עבודות תובעניות למדי, ואני עתידה להתחיל שירות לאומי בקרוב. אני, במקור, מחולון. להגיע מהדירה של החבר לבית שלי מסתכמת ב2 אוטובוסים וכשעה וחצי של נסיעה, לכל כיוון. כיף זה ממש לא. אני משתדלת להגיע פעם-פעמיים בשבוע, וכל סופ"ש שני הביתה. יותר מזה- אני פשוט לא מסוגלת. בשביל הפרופורציה- ביום שאני עובדת בו מ9 עד 14, אני מגיעה לחולון בערך ב16:00, וצריכה לקום למחרת ב7 בשביל לתפוס אוטובוס ישיר, שעובר פעם בשעה. כשאני ישנה אצל החבר- אני "מרוויחה" שעה וחצי של שינה, שאלוהים יודע שאני ממש ממש ממש צריכה... אמא שלי, לאומת זאת, מסרבת לעכל את העובדה שאני כבר לא גרה בבית. פשוט מדחיקה לחלוטין את הרעיון. היא דורשת שאגיע הביתה יותר, שאבוא ליותר סופי שבוע, שאבלה פחות עם החבר, שאתחיל כבר שירות לאומי (אני מודה שנסחבתי עם סידור ההליכים, אבל באמת שאני לא רואה דחיפות רבה כ"כ בעניין). לי, מצידי, הסידור הזה גם ככה לא נוח, ואני מתחזקת אותו רק כחסד של "עד שבאמת אעבור רשמית". שום דבר לא עוזר, וכל פעם אנחנו רבות על זה מחדש. הייתי אמורה להגיע לחולון היום, אבל בגלל אילוצי עבודה אני והחבר לא יכולנו להגיע. הודעתי לה בתוספת התנצלות והבטחה שאגיע גם בראשון הקרוב, גם ברביעי, גם בשני הסופ"שים הבאים ברצף וגם להתארח בכל פסח והתגובה שלה הייתה צרחות ואיומים ש"חסר לי שאני לא מגיעה בראשון, ושפה זה הבית שלי ושאני קובעת משמרות בכוונה כדי שלא אבוא הביתה ושאני אחראית לחורבן בית שני ומגדלי התאומים נפלו בגלל שאני כזאת בת מחו%$^$". כמובן שהם, עם שני רכבים ויותר זמם פנוי ממני, בחיים לא יחשבו על לבוא לבקר. זו אני שצריכה לעלות לרגל. ואני מנסה להבין- זה מה שאת חושבת שיגרום לי לבוא בכיף הביתה? שתאיימי עלי? את רוצה שאבוא כי אני -רוצה- לבוא לראות אותכם, או כי אני -חייבת-. וכלל, עם גישה כזו למה אני בכלל טורחת להתחשב בה? למה לא לנתק קשר לחלוטין? המשפחה שלי חשובה לי, מאוד. יש לי שני אחים קטנים שאהרוג ואהרג בשבילהם (וחבל לי שאחרי כל שיחה איתי הם בטח חוטפים את כל האש), ואבא שאני אוהבת מאוד. אבל די, פשוט לא נעים לי להגיע הביתה. כל ביקור או שיחה מסתיימת אצלי בדמעות ובהרגשה של "למה אני בכלל מקשיבה לה וממשיכה להגיע?". כמה שלא ניסיתי לדבר איתה על זה, ברוגע ובבגרות זה תמיד נגמר בצרחות וצעקות ואיומים. זהו, פרקתי. כל נודת מבט נוספת ו/או תמיכה, יתקבלו בכ"כ הרבה תודה.
אני פשוט באמת לא יודעת כבר מה לעשות או מאיפה להתחיל. אני עברתי דירה, כבר לא גרה בבית. אומנם רק בת 19, אבל זאת החלטה הכי טובה שעשיתי אי פעם. המצב בבית שלי היה באמת על גבול הבלתי נסבל. אני לא אפרט כאן את המצב שהיה בבית, כי זה באמת ימשך על פני כמה עמודים טובים. נסכם את העניין הכך שאימי אישה שקשה מאוד לחיות איתה, ושמערכת היחסים שלנו הייתה בעלת אופי מאניה-דיפרסיבי במקרה הטוב. מאז שעזבתי את הבית היחסים השתפרו דרסטית, אך עדיין נותרה בעיה אחת קשה- עברתי לגור עם החבר שלי בדירה של אמא שלו בצפון ת"א, ובונים לנו יחידת דיור על הגג. יש לי שם שתי עבודות תובעניות למדי, ואני עתידה להתחיל שירות לאומי בקרוב. אני, במקור, מחולון. להגיע מהדירה של החבר לבית שלי מסתכמת ב2 אוטובוסים וכשעה וחצי של נסיעה, לכל כיוון. כיף זה ממש לא. אני משתדלת להגיע פעם-פעמיים בשבוע, וכל סופ"ש שני הביתה. יותר מזה- אני פשוט לא מסוגלת. בשביל הפרופורציה- ביום שאני עובדת בו מ9 עד 14, אני מגיעה לחולון בערך ב16:00, וצריכה לקום למחרת ב7 בשביל לתפוס אוטובוס ישיר, שעובר פעם בשעה. כשאני ישנה אצל החבר- אני "מרוויחה" שעה וחצי של שינה, שאלוהים יודע שאני ממש ממש ממש צריכה... אמא שלי, לאומת זאת, מסרבת לעכל את העובדה שאני כבר לא גרה בבית. פשוט מדחיקה לחלוטין את הרעיון. היא דורשת שאגיע הביתה יותר, שאבוא ליותר סופי שבוע, שאבלה פחות עם החבר, שאתחיל כבר שירות לאומי (אני מודה שנסחבתי עם סידור ההליכים, אבל באמת שאני לא רואה דחיפות רבה כ"כ בעניין). לי, מצידי, הסידור הזה גם ככה לא נוח, ואני מתחזקת אותו רק כחסד של "עד שבאמת אעבור רשמית". שום דבר לא עוזר, וכל פעם אנחנו רבות על זה מחדש. הייתי אמורה להגיע לחולון היום, אבל בגלל אילוצי עבודה אני והחבר לא יכולנו להגיע. הודעתי לה בתוספת התנצלות והבטחה שאגיע גם בראשון הקרוב, גם ברביעי, גם בשני הסופ"שים הבאים ברצף וגם להתארח בכל פסח והתגובה שלה הייתה צרחות ואיומים ש"חסר לי שאני לא מגיעה בראשון, ושפה זה הבית שלי ושאני קובעת משמרות בכוונה כדי שלא אבוא הביתה ושאני אחראית לחורבן בית שני ומגדלי התאומים נפלו בגלל שאני כזאת בת מחו%$^$". כמובן שהם, עם שני רכבים ויותר זמם פנוי ממני, בחיים לא יחשבו על לבוא לבקר. זו אני שצריכה לעלות לרגל. ואני מנסה להבין- זה מה שאת חושבת שיגרום לי לבוא בכיף הביתה? שתאיימי עלי? את רוצה שאבוא כי אני -רוצה- לבוא לראות אותכם, או כי אני -חייבת-. וכלל, עם גישה כזו למה אני בכלל טורחת להתחשב בה? למה לא לנתק קשר לחלוטין? המשפחה שלי חשובה לי, מאוד. יש לי שני אחים קטנים שאהרוג ואהרג בשבילהם (וחבל לי שאחרי כל שיחה איתי הם בטח חוטפים את כל האש), ואבא שאני אוהבת מאוד. אבל די, פשוט לא נעים לי להגיע הביתה. כל ביקור או שיחה מסתיימת אצלי בדמעות ובהרגשה של "למה אני בכלל מקשיבה לה וממשיכה להגיע?". כמה שלא ניסיתי לדבר איתה על זה, ברוגע ובבגרות זה תמיד נגמר בצרחות וצעקות ואיומים. זהו, פרקתי. כל נודת מבט נוספת ו/או תמיכה, יתקבלו בכ"כ הרבה תודה.
