לא ראיתי את הסרט, אבל קראתי את הספר
(אף אחד לא יגיד לי איך נראים פצפונת ואנטון), ואני לא חושבת שהוא דוגמא טובה. האמהות שם מצויות בשני הקצוות של הסקאלה, ואריך קסטנר שרטט את הסקאלה הזו, והוא בהחלט טורח להבהיר אותה, לטובת כל מי שלא הבין. אמא של פצפונת מאד מאד עסוקה בעצמה, ומאד מאד לא עסוקה בפצפונת, ומשאירה אותה לטיפולה של האומנת (המאד מפוקפקת שלה) ושל הטבחית, ברטה השמנה, עם נגיעות קצרות מצד אבא של פצפונת, שאריך קסטנר מתאר אותו דוקא בתור דמות חיובית (גם הוא נעדר, אבל ההעדרות שלו "נסלחת", משום שהיא נובעת מתוך כורח - עבודה - ולא מצורך אגוצנטרי לסיפוק צרכים עצמיים). אבל שני ההורים של פצפונת כאחד, מכניסים הביתה את האומנת, שהיא דמות כל כך קיצונית, שקשה מאד לראות איך הורה שקול בדעתו היה מסכים שהיא תשאר לשמור על הילד שלו אפילו לרגע, ואף אחד מהם לא שם לב, שהבת שלו יוצאת בלילות לקבץ נדבות. גם לא האבא האוהב-אך-עסוק של פצפונת (אבל אולי ממנו לא מצופה לשים לב. הוא רק אבא. לא אמא). אמא של אנטון (לעומת זאת?), אוהבת את אנטון, אך אינה יכולה להעניק לו - לא ברמה הכלכלית, משום שהם עניים, ולא ברמה הפיזית, משום שהיא חולה, ולא בטוח שברמה הרגשית, משום שבמחלתה היא מאד מאד נסמכת אליו. אז נכון שאריך קסטנר מתאר אותה כאם עדינה ואוהבת, אבל בשורה התחתונה הבן שלה נאלץ להתמודד עם הקשיים שבטיפול באם חולה, כולל הצורך לפרנס משפחה בגיל מאד צעיר, כולל מה שהוא לפחות חווה כהשפלה (מכירת שרוכי נעלים) ביחד עם צורך בלתי פוסק להשביע את רצונה של אמו (למשל, להיות תלמיד מצטיין), שאם חס וחלילה תראה ציון לא טוב אצל אנטון שלה, ודאי תפול למשכב... אני לא יודעת אם בשורה התחתונה אמא של אנטון לא יוצאת הרבה פחות תובענית ומרוכזת בעצמה ובמחלתה מאשר אמא של פצפונת. אבל בשורה התחתונה, פצפונת ואנטון (לא לטעות - האהוב עלי מאד מאד) הוא ספר על שני ילדים זנוחים, שני ילדים שנאלצים להתמודד בכוחות עצמם. האחד עושה זאת מתנאים של עוני והאחרת מתנאים של עושר, אבל שניהם עזובים, שניהם לבד, שניהם נאלצים להפגין עצמאות (כובשת כל כך) לאו דוקא מקום בו הם היו רוצים להיות עצמאים לו ניתן להם. אני לא חושבת שאמהות טובה ניתנת למדידה במדדים חיצוניים. אני לא חושבת שאפשר לומר על אם שהיא טובה משום שהיא קוראת סיפור לילדה, או שהיא רעה משום שהיא מכריחה אותו לגמור מהצלחת. האם ניתן לומר על אם שהיא טובה, רק משום שרשמה פלוס בכל המדדים הפיזיים הניתנים למדידה (כלומר, הילדים נקיים, מטופלים, שבעים, מסופרים - מלשון סיפור, לא מלשון תספורת...) או לומר שהיא אינה טובה רק משום שהילד לא נקי או מסתובב יחף בחורף (רחמנא לצלן). אני לא בטוחה שיש מדדים לאמהות טובה, בכל מקרה לא כאלה שניתן לכמת אותם. אני חושבת, שהמדד היחיד קיים בעיניהם (בלבם?) של הילדים. וזהו מדד שימדד שנים רבות לאחר מכן, שאינו נמדד רק במה שקרה היום (האם אמא התווכחה איתי על הכנת שעורי הבית) או אתמול (האם היא לא רצתה לקנות לי את המרק עם הכוסברה, כי אמרה שאני בטח לא אוהב את זה), אלא בהתייחסות שלנו לילדינו לאורך שנים, ובמה שנשאר מזה בסופו של דבר. אני יודעת שההורים שלי הם הורים טובים (והיו כאלה גם בילדותינו, שלי ושל אחי), משום שבהסתכלות לאחור אני רואה מה הם העניקו לנו, מעבר לנתינה הפיזית, הטיפולית, אלא בקשר לאישיות שלנו, לכבוד שנתנו לנו, לפיתוח העצמאות שלנו, לבטחון שלנו באהבתם אלינו, לבטחון שלנו בעצמנו, לבטחון שלי באהבה של ילדי... כאשר מביאים דברים לקיצוניות, קל לראות אותם (ושוב, לדעתי גם במקרה של פצפונת ואנטון, אריך קסטנר לא השתמש נכון במנדט שלקח לעצמו בקביעת הסטריאוטיפים ההוריים בספר). אבל אנחנו, האנשים הפשוטים, בשר ודם, האנשים שבאמצע, צריכים מדדים הרבה יותר מורכבים והרבה יותר מסובכים מאלה, ובעצם - לא נדע למדוד זאת עוד הרבה הרבה שנים. מחשבה - אולי חלק מהכיף של סבים עם נכדים, חלק מהקשר (החם יותר או החם פחות) של סבים וסבתות עם הנכדים, הוא השיקוף - סוף סוף - של מדד ההורות (המוצלחת יותר או פחות) שלהם, דרך ילדיהם, דרך האהבה של ילדיהם לילדים שלהם עצמם - הנכדים שלהם.
