אמא קצת עצובה

[המסע של החיים]

אמא קצת עצובה

אהלן,
חדשה בפורום. לא יודעת אם עצובה היא המילה המדויקת. אולי מתוסכלת, אולי עייפה, אבל גם עצובה קצת. תקופה כזו.
הבן הצעיר שלי בן השלוש וחצי אובחן על הרצף האוטיסטי שהיה בן שנתיים. הוא בגן תקשורת. ילד מקסים, שובה לב, חמוד ושמח.
אז למה את עצובה?!?! כי אני מרגישה שאני במבוי סתום. מרגישה שאני מנסה לתת גז בניוטרל. דברים זזים כל כך לאט... איך אתן מתמודדות עם התסכול היום יומי?
הוא עדיין לא גמול, יש לו ריטואלים וקשה לומר לו מה לעשות. הוא יודע והוא מחליט. התסכול הוא בעיקר אחר הצהריים. בבית.
מה אתן עושות אחר הצהריים עם ילדים בגיל הזה על הרצף? בבית הוא מתחיל עם הריטואלים. מאוד הייתי רוצה לקחת אותו לחוג ופעם בשבוע אנחנו הולכים לפעילות נחמדה, אבל גם שם הוא לא מתמיד. מין מצב מסתכל כזה...
וגם עניין אישי שלי - אין לי זמן או מקום לחברות. נשארתי עם חברה אחת, שתיים ואין לי מקום בראש לחיים חברתיים. בעלי היקר ואני יוצאים לבד אחת לכמה חודשים, לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שיצאנו לבד.
80 אחוז מהאנרגיה שלי ביום יום מופנה לקטנצ'יק, גם שאני איתו וגם כשהוא בגן, הוא איתי בראש ואני דואגת שהכל בסדר איתו.
חיפשתי מקום שאוכל לשאול שאלות ולחלוק תחושות שאין לי זמן או מקום להוציא אותן. מקווה שמצאתי.
לכל אנשי הרצף כאן - אני קוראת אתכם ואתם אנשים מרשימים ומקסימים, יישר כוח! מקווה שאנשי הרצף זה מונח מקובל עליכם. זה מעניין אותי באמת, איך אתם מתייחסים לעצמכם? כלומר מבחינת מינוח. יום יבוא ואצטרך להסביר לבני על ההגדרה/מצב שלו. מעניין אותי איך אתם מתייחסים לכך.
זהו, תודה על ההקשבה. אתם אחלה פורום.
החדשה

 

[arana1]

לא עושים עניין מההגדרות

אין ספק שתשומת לב שאוטיסט צורך וצריך היא אינסופית ברמה שמשנה לגמרי את החיים ולמי שזקוק לחיי חברה זה יכול להיות ממש אסון.

לגבי ההגדרות והמינוחים אני יכול לדבר רק בשם עצמי שלי אף פעם לא היה אכפת מזה וזה לא שינה לי כלום,
לדעתי זה לא אומר הרבה, אולי אפילו לא אומר כלום.

יש שונות, שיכולה להיות גם מאוד גדולה,הלוואי שהיה נעשה מאמץ קצת יותר רציני ומקצועי על מנת להבינה,
השם עצמו, אוטיזם, אנשים על הרצף,ASD,אספרגר... לא חשוב בכלל ובלווא הכי כל הזמן משנים את זה כי זה סתם חרטא אחת גדולה.

 

[המסע של החיים]

אתה יכול לספר קצת על עצמך?

בן כמה אתה? מהיכן התובנות שלך? (לא רק בתשובה היפה שנתת לי, בכלל בפורום)
ועוד משהו שמאוד מעניין אותי: אתה זוכר דברים ספציפיים שהוריך עשו עבורך ותרמו לך? מחפשת כיוון.

 

[arana1]

לא כל כך יודע לספר על עצמי,זה חלק מהבעייה.

ולדעתי זו גם הבעייה של אוטיסטים רבים אחרים, שמאוד יתכן שדברים כמו טקסים וחזרתיות ובוודאי אקולליה הם לא יותר מנסיון נואש למצוא קול פנימי שיאפשר נרטיב קוהרנטי בסביבה שעויינת לו ואותו לחלוטין,
(יש גם לא מעט מקרים שהסביבה או חלקים ממנה גם בהחלט נורא זדוניים ובכוונה ומסיבות ברורות לחלוטין מנסה להרוס לאוטיסט את החיים ולצערי חלקם הגדול בכלל לא ניתנים לגילוי על ידי הרדאר הנורמטיבי מה שמוסיף לתחושת התלישות והמצוקה והחרדה וחוסר המוצא ומעצים התנהלויות שמבודדות את הילד יותר וחוזר חלילה למין מעגל שלילי אין סופי שמכאיב נורא כי במרכזו עומד ילד אדם שיכול להיות מאוד מאוד יפה וטוב, וחכם).

אני בן שישים ומשהו, נדמה לי ששוב, כמו לא מעט אוטיסטים נשארתי בדיוק אותו דביל כפי שהייתי בגיל חמש, לא מזמן הייתי בכנס מחזור והיו מי ששמו לב והתפלאו שלפחות נראה כאילו שהזמן לא נגע בי כלל, שוב, זה נכון להרבה אוטיסטים, וכנראה מאשר גם את הממצא הפיזיולוגי של שונות בקידוד של השעון הפנימי, ומכאן באופן בלתי נמנע גם של תחושת המרחב,
גם העובדה שזה די תורשתי מאשרת את זה.

התובנות שלי ? אולי זה חלק מהנקודה, שאם אני מצליח לפעמים, לעיתים רחוקות מאוד למעשה, לצאת מעט מהכאב והשיתוק הרגשי קוגנטיבי ולחוש את עצמי בצורה שמאפשרת לי לנסות לספר משהו מעצמי, אז לדעתי זה רק או לפחות בעיקר בגלל שמאז שעמדתי על דעתי לא רק שלא ניסיתי להשתלב בחברה אלא עשיתי את כל מה שאני יכול על מנת לא להשתלב בה בכלל,
לצערי במחירים לגמרי מחרידים,
וחבל,
כי זה הכי לא הגון והכי לא נכון לדעתי שילד ואדם צריך לשלם כל הזמן את המחיר האולטימיטיבי בכל מצב רק בגלל שהוא שונה בצורה מסויימת.

אני מצליח לבטא תובנה פה ושם כי מעולם לא קניתי אפילו פיסקה אחת מהקשקושים הגזעניים, האגוצנטרים והאטומים, שהאקדמיה מפליצה על החברה ומחרבנת על ההורים,
והתנהגתי בהתאם,
זאת אומרת, הלכתי ועשית ובחרתי גם במה שנחשב כהכי לא נכון והכי לא מקובל והכי לא משתלם ובכלל.
וזה לא בגלל שאני גיבור אלא בגלל שאני יודע בדיוק איך נראית האלטרנטיבה,
OCD, חרדות, דכאונות, קיום ללא מוצא וללא סיבה, ריטואלים,כאבים גופניים מחרידים ומחלות קשות.

אני מתעב את הנורמה למוות כי ברור לי שהיא ובאי כוחה לעולם לא יעזרו לאדם כמוני, אפילו להפך, אבל בניגוד לאוטיסטים אחרים אני לא מתפרץ ולא משתולל כי פשוט קיבלתי, או יותר נכון נכנעתי, בהמון סבלנות שאיפשרה לי לגייס השקפת עולם רחבה יותר, את העובדה שפשוט אין עם מי לדבר.

כבר סיפרו כאן לפני מה זה אומר לחיות במצב שבו כל מה שאתה עושה זה לא בסדר ולא חשוב כמה אתה הכי משתדל ונותן ומרגיש ורגיש וכל דבר שאדם נורמטיבי עושה, הרבה פעמים בדיוק אותו הדבר, מזכה אותו בכל התמיכה והאהדה בעולם,
למדתי לשרוד גם את זה, ובזכות זה אני מסוגל לחשוב לפעמים ולהרגיש אפילו ממש נהדר.

אני אבא לילדה קטנה ומדהימה בכל קנה מידה אפשרי,
אבא די מחורבן כמו כולם אבל סביר פחות או יותר,
ומה שקורה ביני לבינה מאפשר לי לפעמים לחוות מעט שפיות.

הפסקתי לעבוד כי לא מסוגל לסבול אנשים נורמטיבים, הם עושים אותי חולה, וחבל, כי היה לי מעניין בתור מפתח תוכנה והייתי ממש טוב בזה אז עשיתי בוכטה יפה, אלא שכאמור, אין מקום לאוטיסטים בחברה, וגם לא יהיה כזה בזמן הקרוב לדעתי.

הדברים שהורי עשו למעני התרחשו כל פעם שהם הורידו את המסכות והיו פשוט אמיתיים, זה יכל לקרות בשקט מול הטלוויזיה או בטיול (לפעמים נ"ט משתחררים יותר ככל שהם מתרחקים מהבית) או בכל זמן ומקום אחר,
כל פעם שהם פשוט אהבו אותי מעבר למרחק האין סופי של השונות,
ויתכן שאהבה הורית עזה יכולה לחצות את המרחק הזה,
זה אפשר לי לחיות עוד שנה.
(ולדעתי זה לא תמיד באמת נורא נורא קשה לאהוב אוטיסט, כמו הרבה כאלה הייתי ילד מאוד יפה ושקט ומדליק מהמון בחינות, אוטיסטים הם לא מפלצות, וגם לא פגומים, הם פשוט מאוד מאוד חרדתיים ומאוד מאוד אבודים)

אני לא מדבר, מעדיף לכתוב, קשה לי מאוד עם (מה שנחשב כ) מגע ישיר בבני אדם ועושה את הכל על מנת להימנע ממנו, מה שמרגיש לך כחסרון בחיי חברה מרגיש לי כשאיפה שאני צריך להאבק עליה עד מוות.
אני ממש מקווה לבטל לחלוטין מקיומי כל דבר שנתפש כיום כחיי חברה ובסך הכל אני די מצליח בזה עד עתה, אם כי כמובן שיש עוד המון מה לשפר.

 

[nati6589884]

את בהחלט הורה מחורבן אבל זה שאתה מקבל את זה אומר.

שאתה טוב בהרבה מכל הורים שלא מודים שיש פה בעיתיות. ולכן אתה הורה טוב. להיות מודע לכך שהורות זה מכה קשה לכל ילד. שיש קושי לגדל ילדים וביוחד אוטיסטים. ולנסות להשתפר זה המתכון וזה הדרך להצלחה. אני מאמין שהיו עוד הורים כמוך שיודו שהם לא טובים ויצלחו להשתפר ולהפוך את חיי ילדהם למאושריטם או פחות סיוטים.

 

[arana1]

ביתי לא מפגינה "תסמינים אוטיסטים"

לפחות לא בינתיים, היא מאוד מאוד רהוטה, מתנסחת נפלא, ובצורה שמאוד ערה להקשר, מסוגלת להתנהל עם מופנמותה בצורה מאוד יצירתית וחכמה...
ולדעתי, ואולי אני טועה, זה נובע מכך שמעולם לא העמסנו עליה ציפיות נורמטיביות.
זה גם לא היה באוויר,
כי בלווא הכי ההורים שלה אינם נורמטיבים,
היא לא הרגישה מעולם לחץ להיות כמו כולם,
לפחות לא ממני, אפילו להפך, היא ההזדמנות שלנו להתחבר, בשמחה ובאהבה, קצת, עם בן אדם שהוא "מטורף" כמונו, שעושה שטויות, ולא מפחד לנסות צלילים והברות ולהמציא את הדברים הכי מופרכים.

כל זה עושה אותה לדעתי אדם לא טעון,
זה לא שאין לה חרדות ומתחים, או שאין לה טענות, או תחושת מבוכה וזרות, אבל היא כל הזמן לומדת מעצמה איך להתמודד עם הדברים האלה ביצירתיות מקסימה,
וגם נכשלת בזה לא מעט,
כמונו.

 

[nati6589884]

אני דברתי בגיל 8חודשים.

בגיל שנה וחצי דיברתי כמו ילד בן 3/4 אני לא חושב שיש בהכרח קשר שמעתי על עוד אוטיסטים שדיברו בגיל מוקדם... והגישה שלך היא מקסימה ברצינות מעטים הםמ הורים שנותנים את החופש למגעי הם האני, לא להיות כמו "הוא " "ההם" זה יעזור לה להתפתח מאוד. היא תהיה מאושרת הרבה יותר ממה שאני ואתה הינו. ואני יודע שאמי לא רצתה שאני יסבול. ממש לא ואף הורה אחר. אבל עדיין זה קורה כי במילא אין בריריה הורות זה המקצוע הקשה בכל העולם ותמיד היה כזה...

 

[arana1]

ההורים גורמים לסבל כי הם לא רוצים שתסבול

מבחינתם, כאנשים נורמטיבים, אין מצב שיהיה לך עתיד או יכולת קיום אם לא תאמץ בצורה מדוייקת ככל האפשר את התנועות והמחוות והתפישות וקוד ההתנהגות הנורמטיבי.
אז הם פוחדים, אולי קצת בצדק, שאם לא תלמד לחקות התנהלות נורמטיבית החיים שלך יהרסו, אלא שמה לעשות והם יהרסו גם אם תלמד לחקות את ההתנהגות הזאת,
ולכן אין באמת ברירה או בחירה,
צריך להאבק בכל דרך וצורה בפשיזם הנורמטיבי,
גם בגלל שהוא סכנה איומה לחברה כולה,
וגם בגלל שהוא הסיבה לסבל האיום ולחרדה המטורפת שאוטיסטים חווים כל הזמן

 

[nati6589884]

נכון זה הפחד.

שמע אבי בהתחלה האמין שיש לי סיכוי להצליח היום הוא אומר " אין לך שום סיכוי בעולם אתה תשאר ככה" עכשיו זה טוב או רע לדעתך? מצד אחד זה פוגע בי שהוא לא מאמין לי, מצד שאני כמו שאמרת זה שלא מאמנים בך ועוזבים אותך זו הדרך להצלחה , קיצור פרדקוס...

 

[arana1]

זה לא בדיוק פרדוקס, כי אתה יכול לחיות נפלא ללא האמונה שלו

יש בעייה של קשר רגשי כמובן, של צורך ראשוני ואינטואטיבי באישור ועזרה והבנה מהאנשים שהולידו אותך, לפחות חלק מהאוטיסטים לומדים להעריך עד כמה המאבק הזה אבוד ובונים לעצמם חיים סבירים בהחלט ומעלה גם דרך ההשלמה עם אבדן הצורך הכי בסיסי באהבת המשפחה והוריך מולידך.
חבל שכך אבל זה המצב.

משפחה אתה יכול לבנות לעצמך, ולשם שינוי, עם אנשים שמבינים אותך

 

[nati6589884]

אני פאסמי בקשר לבנות משפחה.

אני רואה בי את אבי אבל יותר גרוע לא מבחינה שאני נטי אלא מבחינה שאני מפחד מעצמי. וממה שאני מסוגל לעשות שאני מתעצבן או לא רגוע. לכן אני לא רוצה לפתח קשר עם אישה/ וכולי. אני מפחד לפגוע במי שאני אוהב. והיו לי הזדמניות ולא רציתי בגלל אותה פחד. בקשר לאבי זה אכן רגשי. אני יודע היטיב שהוא לעולם לא יבין הבנתי את זה לפני כמה ימים שהייתי בהתקף וןראיתי כמה הוא אדיאש ובתוך עצמו. אבל מה לעשות אני חלש אני רוצה את אהבתו, והערכתו אבי הוא הדמות הכי משמעותית בחיי. ותמיד תהיה כזו. מילדות עד עכשיו ועד עולם. ואני יודע שזה לא ישתנה לעולמי עד גם אם אני מאוד ירצה...
אבל אני יודע מזמן שאני יתום אין לי אבא ואין לי אמא ואין לי אח אני לבד לגמרי. ורוצה שהיה לי משפחה אבל מפחד...

 

[nati6589884]

אני אספר לך מזה להיות אוטיסט.

חברה: תדמיני מגרש צעצועים עצום שבו יש מכל טוב, מגרש פשוט ענק שמאכלס אין סוף ילדים. ואתה נמצא באמצע, אתה מסתכל מכל כיוון ישר, מאחור, לצדדים ואתה לבד, מריח את כל הריחות רואה את כל העולם ברזלוציה הכי גבוהה כאילו הם מולך מכל זווית. ועכשיו שאר הילדים רואים את העולם מספרקטיבה ממוקדת של " האני". ואתה רואה את כולם
&nbsp
"כהאני" כי את הם כולם, כי כולם הם בזווית ראיה שלך, מה קיבלת?: שאתה רוצה קשר אבל אין לך יכולת להיות מסור לכל אותם אנשים הן מבחינה פיזית נפשית כלומר הדמוי הזה מתאר הצפה. זה מה שאני מרגיש שאני ברחוב אוטיסט רואה את התמונה אבל לא רק מזווית אחת לא רק מצד אח הוא חש את הצבע/את המרקם/ את החדות/ את הברק את החומר את הצייר הוא רואה הכל כולל הוא רואה הכל חד, טואז שהוא נתקל בילד נטי שחש את העולם בחד מימד ואתה חש אותו באלף מימידים אז יש התנגשות את מבינה? בקשר
&nbsp
להורים, רוב הילדים האוט6יסטים הורים שלהם הם נטים, עכשיו יש שוב את אותה בעיה חמורה של קוצר תקשורת, הילד מדבר לא במקום, הילד מדבר מהר,הילד חוזר על משפטים. ה כי אין הורדת המסכים. את רואה אותו מנקודת מבט נטית אתה רואה אותו מנקודת מבט אוטיסטית. כלומר יש מעין חוץ מבינה? ואז יש מכות, אלימות, ריבים, והכנסות לתוך עצמך מרוב הרעש והמולה . אני לא יפרט פה את כלת הקורת חיים שלי הם באמת מאוד מורכבים. אבל אני יכול לומר שמה שעזר לי להסתדר שבמחשבה שלי אני הייתי חופש,י שלאר כבלו אותי למקום, שחייתי את עצמי ואת האני שלי. לא כל אוטיסט יכול לשרוד ככה. כי הוא מופשע, ארנה אומרא מה שאני אומר "שמתי פה על כל
&nbsp
המטפלים/המורים וכו" לא כל אחד מסוגל לזה אבל זה הדרך, נפרד ומושל הבין להיות בתוך העולם למחוצה לו. אבל שתחובים את האוטיסט למקום אחד ולא נותנים לו לנשום אוטיסטיות. הוא נחנק ומתפורר וסובל. וזה כל מה שמכונה קלנאי תקשורת ושאר טיפולים. אין צורך. התובנה שאני הגעתי עליה היא פשוטה ויסודית " תהיה עצמך" זה הכל פשוט וקל. קל להבנה קשה לביצוע. את מבינה? בלי התפלפלות והסתבכות ותואוריות ( ויש לי לא מעט תובנות אבל עדיין בעניי הם בוסרית). מבינה? עזבי את השטויות האל,ו תני לו נשיקה, תני לו חיבוק קבלי אותו והוא ירגי וישמח אוטיסט הוא כמו חיה עם חושים מאוד מאוד
&nbsp
מפותחים. אוטיסט מרגיש הכל, אם נלחצים אוהבים אותו נרתעים. יש לי סיפורים כאלו שהבנתי מה אמא שלי מרגישה רק מלראות אותה שנייה. זה מעין חדירה לתוך נפש של האחר. ולכן צריך לגעת באוטיסטיות בכפפות משי כי הם עדינים מאוד. אם את רוצה לשואל עוד שאלות אני פה. אגב גם אני אוטיסט ובתפקוד בנוני = גבוהה אני מאמין שאני בנוני. אפ]ילו אומרים שאני גבוהה אבל זה לא נראה לי...

 

[arana1]

על התפוררות להצפה ולהפך

מה שאתה מתאר מוכר במידה שונה ומשתנה לרוב האוטיסטים לדעתי,
ובעצם גם מהווה את הבסיס לחלק מהטיעונים שלי נגד טיפול ושילוב וכל החרא הזה.

כי, המצב שבו אתה נקרע בגלל צורך בהתמסרות טוטאלית בו זמנית לכל נקודה, אדם, דבר, רעיון, מחשבה, פעולה... נובע גם מההתנגשות הבלתי אפשרית והכי לא מאפשרת בין המוסכמה החברתית, הקוד המפורסם, לבין המבנה הפסיכו-פיזי של אוטיסטים ואחרים המוגדרים כלקויי או מופרעי קשב,
וזה קורה כי הקוד החברתי, המוסכמה, לא נחתה עלינו מהשמיים אלא היא מבטאת יחס מאוד מסויים, שמבחינתנו הוא גם מאוד דיכוטומי, בין הגוף והנפש, בין המישור האידיאי, המופשט, האקדמי... לבין המישור החושי, החושני, הפיזי והמיידי.
אצל האוטיסטים הדברים מחוברים, הם חשים רעיונות ותפישות מופשטות, אלה שהנורמה מגדירה ומגדרת אותן לתחום המקצועי, הקרייריסטי, המעמדי, הסמכותי, כמציאות הכי חושית וחושנית ומיידית,
מכאן גם היכולת לצייר מעולה בלי ללמוד ציור או לתכנת בלי ללמוד תכנות או לחשוב מתמטית כמובן מאליו,
זו גם הסיבה שאתה מוצא אחוזים גבוהים מהממוצע באזורים של משפחות ברוכות כשרונות כמו עמק הסיליקון,
האוטיסט אינו חריגה אלא דווקא חלק מהרצף שלכן הוא ממשיך ומושך את יכולת ההפשטה הגבוהה של הוריו עד לרמה הכי חושנית והכי מיידית.

הדבר מייצר כמובן פערים רגשיים עצומים, והתנגשות מתמדת, בסביבה שעדיין בנויה על הפרדה גדולה ככל האפשר בין הרגש לשכל, בין הנפש לגוף,
אז מה שקורה,
זה שאם לוקחים אדם כמוך,
ומצפים ממנו להתנהג ולהגיב ולפעול בהתאם לכללים ולתנועות ולציפיות המבוססות על הפרדה מוחלטת של דברים שכל מהותך ויופייך זועקים בדיוק את היופי של חיבורם ברור שהברירה היחידה שלך זה להתפורר ולהיקרע לגזרים כל הזמן.

אוטיסטים רבים מצליחים ליצור מראית עין של שילוב בדיוק בגלל שהם לא מטומטמים, הם מאוד מאוד ערים לציפיות ולמה צריך לעשות, ומקווים שאם הם יעשו את זה לפחות יאהבו אותם והם יהווה פחות נטל על האנשים שהם אוהבים,
אלא מה
זה לא יכול ללכת
כי אדם לא יכול להילחם כל הזמן נגד עצמו (זה גם לא מקרי שהתפוצה של מחלות אוטואימיוניות כל כך גבוהה בסביבת ה"מגזר")

מצד שני, אם מאפשרים לך להיות עצמך, להתמסר כדרכך לחוויה החושית קוגנטיבית שלך, אז אינך נקרע, להפך, אתה יודע או לפחות לומד, לאסוף את המידע הנובע מהתמסרותך המוחלטת לכל דבר לשם מימושה מול ועם דבר אחד,אדם אחד, (מה שכמובן מייד מסומן על ידי חמורי המקצוע כנטייה לא בריאה לאובססיה)

 

[nati6589884]

נכון כאשר נותנים לך לך לחיות אתה האתה.

את מה שאני מתאר בין המפגש בין הוא לך בין הרצון שלך להיות אתה לבסין הרצון שלך להוות חלק מהוא הוא לא שאתה צריך להוריד מאתה ולהפוך להוא אלרא להתמזג יחיד.
וגם לחיות בנפרד אתה מבין? לכן אוטיסטים נחשבים לעופות מוזרים, ללא ערכים הרככים, ללא תפישה מקובולת של המציאות "גדול/קטן" כי הכ הוא גדול והכל הוא קטן נאצל ונחות אין דבר כזה הפרדה בין הגוף/לנפש לכן יש כל כך הרבה בעיות לאוטיסטים. מבין?: אני יכול לפתור תרגלים באופן כזה כי אני מחובר למספרים, אני מחובר למתמטיקה היא ואני הם אחד. ככה כל מתמטקאי גדול חוו ככה כל צייר גדול חווה או משורר זה דוגמה אני לא
&nbsp
העיקר. ולכן היכולת שלך להתבלט בתחום מסיום אבל מצד שיני להראות נחות מבחינה חברתת, אישית היא בולטת מצד אחד הילד הוא גאון מצד שני הוא לקוי תקשןר,ת מטומטם תקשרות,י לא יודע לדבר הופ נחבר אחד לאחד זה הכלל זה לא נכון, כי זו שונות
&nbsp
תקשרותית לא לקות זה מוח שונה בתכלית במהו,ת זו נשמה אחרת. זו דרך אחרת לחוו
ת מציאות. אבל הנטי רואה את העולם כלבן או שחור ואנו נעים כל ל גווני הקשת העולמית. חיים בפנים ובחוץ מעל ומתחת. מבין? בטח שכן. והם לא יבינו לעולם ולכן המלחמה הטין סופית בין הורה לילד גם אם לא מרגשים אז כמו שאתה אומר הילד מנסהנ לישר קו כדאי להיות פחות נטל, יותר ממושמע אבל זה הכי רע כי הוא לא הוא וגם גם הורה יבול גם לא באותו רגע... לכן אני חושב שהגות שלנו מאוד פשוטה " תהיה עצמך" בלי התפלפלותץ בלי
הסתבכות. זה דעתי...

 

[arana1]

יש בעייה, לפחות לי, עם התפישה של יכולת כמשהו שמבליט אותך

אני מאוד לא הסתדרתי עם זה ודי ברור לי למה
ולא רק בגלל שמצד אחד ראו בי גאון ומצד אחד ראו בי מפגר
אלא שיש משהו שמאוד לא תואם לאינטגרציה הפנימית שלי בשיוך של יכולת לעשות משהו יפה וטוב עם בולטות ויחודיות,
קשה לי להסביר את זה אבל אני מאוד מרגיש את זה.

 

[nati6589884]

גם בי ראו "שוטה גאון".

אני באופן אישי שהייתי ילד לא התעסקתי בזה אבל חשבו שאני גאון בגלל הציור והחשבון. היום אני מתעסק בזה ברדיפה אחרי האהבה והשלמות. אבל אני לא מרגיש שאני מיוחד אני שונה לא טוב יותר ולא רוצה להיות. רוצה להרגיש את אהבה האין סופית ולגעת במה שנגעו הגדולים. ומרגיש כעפר לידם אבל חושב שיש בי פונטציל להצליח...

 

[schlomitsmile]

שאלת על נסיון החיים שלנו, אז אותי הוא לימד
שפול-גז כדאי לתת רק כשיודעים בודאות את הכיוון
אחרת התוצאה היא פול-גז בניוטרל, בלי כיוון נכון אין תנועה.
תנועה מתרחשת כל הזמן, החיים הם תנועה.
לפעמים עדינה ומינמלית, נעלמת מהעין.
אז לא כדאי להלחיץ את עצמנו ואת הילדים

לפעמים עדיף לנוח ולהתבונן, להקשיב, ללמוד את הילדון.
&nbsp
תוכלי לפרט למה את קוראת "ריטואלים"?
כל הדברים הכאילו מיותרים, מעצבנים, "מאפייני הלקות" האלה,
לפעמים כדאי לנסות להבין/להרגיש את משמעותם, יש להם משמעות.
&nbsp
לגבי הדאגות- אייייי....

הבכור שלי בן 20, ה

בן 16, הדאגות לא נגמרות...
אבל בלית-ברירה למדתי להתנהל איתן, "לאלף" אותן

הרי הילד (ואצלי הבחור) כ"כ מקסים וחכם, יש לו כוחות,
יש על מה לבסס אופטימיות זהירה

בינתיים, אמא מודאגת ושחוקה זה ממש לא מה שהוא צריך.
עדיף להתמקד בעתיד הקרוב- מחר, בעוד שבוע, לכל היותר בשנה הבאה,
להשתדל לתת לו מה שהוא צריך כדי לשמוח ולפרוח עכשיו.
על בסיס ההווה, כידוע, נבנה העתיד

ולא לשכוח ולהזניח את עצמך, את הזוגיות וכל השאר!
הן כי גם את בנאדם, והן כי הורים שמחים ומלאי אנרגיה יכולים להעניק יותר לילדיהם.
&nbsp
וכן, הגעת למקום הנכון

&nbsp

 

[המסע של החיים]

תודה

אני מלאה בחששות, זה נכון. אלה ימים מתסכלים.
ריטואלים - התנהגות חזרתית, כפייתית, אקלליה.
מחפשת מה לעשות איתו אחר הצהריים מחוץ לבית.
מודאגת מהעתיד. בקרוב אני מקבלת קידום. קידום שיתרום כלכלית לבית ולי אישית.
קשה לי להאט את הקצב איתו. אני מודאגת ועם המון נקיפות מצפון.
זו הזמנות קריירה חד פעמית שלא תחכה לי וכבר הסכמתי לקחת אותה על עצמי.
ככל שהזמן מתקרב, נקיפות המצפון מתיישבות עלי יופי.
אולי הרצון שלי בשיפור מהיר מהילדון נובע מהחשש שאהיה פחות בשבילו בקרוב.
לא יודעת. עייפות החומר. ביום יום אני אדם שמח ומלא אנרגיות, פרוייקטורית.
אבל ממש התפרקתי ביומיים האחרונים. אתמקד בעתיד הקרוב.
תודה.

 

[הגשמתי חלום]

רק חיבוק!
מסכימה עם כל מילה של שלומית (מודה לה ולוקחת גם לעצמי)
אני בשלב ביניים: הבכור שלי בן 10.5, ואני לאחרונה רואה כמה הוא התבגר, התקדם, התפתח יפה (פיזית ונפשית). ומצד שני - עדיין מודאגת ומפוחדת מה יביא לנו גיל ההתבגרות? בגרות? עצמאות?

 

[hismom]

לא פשוט

קודם כל גם אני שולחת חיבוק גדול!
זה לא פשוט להיות הורה לילדים הצבעוניים והמקסימים האלה. הבן שלי בן 4 וחצי וגם לי קשה למצוא לו תעסוקה לאחה"צ.
לפני שנה עיקר הפעילות שלנו מחוץ לבית הייתה סיבוב ברחובות ובחינת חלונות ראווה. אספנו הרבה אבנים, עלים, בלוטים וכו,. בשלב מסויים הוספתי זכוכית מגדלת שהלכנו איתה. תוך כדי זה מכוניות מאוד עניינו אותו- אז למדתי את השמות של החברות והוא שמח כל פעם שזיהינו מכונית.
אני נעזרת גם המון בסיפריה. לוקחת ספרים בכל נושא שניראה היה לי שמעניין אותו (עכשיו בעיקר גיבורי על וחלל). לא תמיד אני מקריאה את הספרים. הרבה פעמים הוא פשוט אהב לדפדף ולהסתכל לבד.
לגו (או לפני שנה דופלו) הוא בנה כל מיני דברים ושמנו במקום מרכזי בבית לתצוגה שכולם יראו. היום אני מצלמת את היצירות שלו ומתכננת להכין לו אלבום.
מוזיקה (בווליום חלש) הוא מאוד אוהב לשמוע, מידי פעם אנחנו גם שמים מוזיקה שהוא בוחר ורוקדים.
השנה שהוא כבר הולך לגן כל השבוע (שנה שעברה הוא היה רק שלושה ימים בשבוע בגן) אני רואה שהוא חוזר מותש. הם עובדים קשה שם. ולכן, אני מרגישה, שהבית צריך להיות מקום מהנה ואפשרות להוריד בו את המסיכות ולהרגיש בנוח בסביבה אוהבת ולא מלחיצה.
אני מבינה את הרצון שלך לקדם אותו בזריזות אבל, למדתי כבר יותר מפעם אחת, שעם צעדים קטנים מתקדמים מהר יותר.
החיים משתנים בשל נסיבות כאלה או אחרות וצריך למצוא את הטוב. אנחנו חיים בחו"ל ומאוד מאוד קשה לי להכיר ולשמור פה על חברות. אני חושבת שאם יש לך חברה או שתיים שמחזקות אותך זה מעולה ולא צריך יותר מזה. אם את מצליחה למצוא זמן לבן זוג שלך (גם אם זה בערב כמה דקות לדבר בשקט)? זה גם משהו. זו לא כמות של הזמן זו האיכות שלו.
מזל טוב על המעבר לתפקיד חדש! מאחלת לך שתצליחי ותהני בו על אף הדאגות ובעיקר שתמצאי את הדרך שלך להנות בזמן המשותף שלכם.