אמא! ציצי!

[וזאת אני]

אמא! ציצי!

חייבת התייעצות...
קטנטונת שלי מתקרבת בצעדי ענק לגיל שנתיים.
אהובה שלי יונקת המווון: איך שפותחת את העיניים בבוקר "ציציייייי" (בדר"כ בבכי, אחרי שיונקת חוזרת אליה שמחת החיים)
בשעה 16:00, כשחוזרת מהגן, איך שהיא רואה אותי, וממש לא משנה אם היא ממש נהנית עכשיו ומשחקת היא מתחילה לבכות. "ציצי! ציצי!" בכי הסטרי. יונקת ואחרי 5 דקות "כמו חדשה".
אח"כ בסביסות השעה 18:00 מבקשת ציצי (הפעם לא בבכי), אחרי ארוחת ערב יונקת שוב, אחרי מקלחת יונקת שוב (הנקת לילה טוב), בדר"כ מתעוררת באמצע הלילה לעוד הנקה אחת לפחות.
אין לי שום כוונה או רצון לגמול אותה, אבל מאוד קשה לי עם הבכי ההסטרי הזה.
אתמול הסנדוויצית שלי (בת 4) אמרה לי "אמא, גמא קוראת לך ציצי" ואותי זה לא מצחיק בכלל...
היא באמת קוראת לי ציצי בבוקר וכשאנחנו נפגשות.
זה מלווה בבכי היסטרי וקורע לב.
בגילה היא לא מוכנה לחכות שנייה אחת להנקה (אמא מתלבשת, אמא מצחצחת שיניים... זה תמיד מתחיל בבכי)
מוכר למישהי?
מה עושים עם זה?
זה מקשה עליי ברמה הנפשית. מאוד.
ושוב- אני לא רוצה לגמול אותה מהנקות (אפילו לא מהנקות לילה), רק מהבכי שמתלווה לזה.
היא בת שנה ועשרה חודשים.

 

[מ י כ ל10]

אצלנו בן שנה ותשעה חודשים. אותו דבר

אולי פחות בכי, פשוט כי אני נותנת לו מהר

אישית, כן נמאס לי לפעמים להניק כ"כ הרבה, אז לפעמים אני כופה מנוחה על הציצי, וזה כמובן מלווה בבכי (מוצדק לגמרי). כשממש נמאס לי אני שולחת אליו את אבא, וזה מלווה בעוד יותר בכי.
אין לי עצות. רק הזדהות. (אם זה מנחם באיזשהו אופן, לפעמים אני "אמא ציצי" גם בפי הגדולה.

 

[וזאת אני]

זה לא מנחם....

רוצה עצות מעשיות להפסיק עם הבכי (גם אני מניקה! מהר! באהבה! אבל יש לה עוד שתי אחיות גדולות שלפעמים גם צריכות אותי (רק לפעמים

)...) ולפעמים יש לאמא גם צרכים (לשתות, להשתין, סתם לשמור את הציצי בחולצה כי היא יושבת עם חברים לשיחה מעניינת...)
רק להוריד את ההיסטריה סביב הדרישה לציצי.
חשבתי שרק אצלי יש תלות גדולה.
חוץ מזה הכל דבש...

 

[נינושה2]

גם אצלנו סיפור דומה

אמנם לא היסטריה אם אין ציצי מיד, אבל אולי לא שמתי לב כי אני ישר נותנת. יש לנו שעות די קבועות לציצי, בבוקר כשקמה, בצהרים להרדמת שנ"צ, בהתעוררות משנ"צ ובערב לפני השינה (עכשיו אנחנו בגמילת לילה ואכן יש צרחות בלילות). בת שנה ו-11 .
מה שכן, אם היא מבקשת ציצי בחוץ או כשלא מתאים לי, לרוב אני מצליח להסב את תשומת לבה עם משחק או פרי או משהו. גם העובדה שיש לנו זמנים מוסכמים עוזרת במניעת מצבי צרחות ציצי.
אבל אני בהחלט מבינה את הבעיה

 

[וזאת אני]

אני מניקה אותה בכל מקום, מול כל אחד.

אין לי בעיה להניק. אני גם אוהבת את זה לא פחות ממנה.
רק קשה לי התלות הזאת, כאילו אם לא תקבל ציצי בשנייה שהיא רואה אותי היא תבכה.
לרוב זה נגמר בבכי ושיהוקים מסכנים על הציצי. רק בגלל שאמא לא הוציאה ציצ בשנייה שביקשה.
ואני מודה שלפעמים התלות הזאת וההיסטריה לא עושים לי טוב. לא תמיד יש לי חשק לעצור הכל ולהניק.

 

[שוב שולה]

שלי גם בן שנה ו-10

לא יונק כבר 5 חודשים.
הוא בקושי מדבר ומתבטא לעיתים בצרחות כשהוא רוצה משהו ויש לו פיוז קצר.
אז הוא נשמע כמו ביתך רק בלי הקטע של ההנקה , אולי זה בכלל אופי ואין פה קשר להנקה.

 

[מיה מיה1]

אמפתיה

אין לי עיצה טובה לתת לך, יש לי בעיקר הזדהות ואמפתיה להציע... גם עם כמות ההנקות וגם עם הדורשנות הנלווית.
אצלי זה נובע מגבול שאינו ברור מצידי. איכשהו אני תמיד מתרצה אם היא מתעקשת, אפילו אם לא מתאים לי להניק כרגע. ובמצבים שבהם ברור לי שאני לא נותנת לא משנה מה (לדוגמה באמצע הרחוב כבר הפסקתי) היא באמת תהיה מוכנה לחכות עד שזה כן יתאפשר. הבעיה היא ש'כרגע לאמא לא מתאים להניק' זה גבול שהוא לא לגמרי ברור גם עבורינו, אז קשה יותר לאכוף אותו....

חזקי ואמציצי.

 

[סיפורי פוגית]

כמו כל דבר אחר בחינוך

הבעיה שלך לא קשורה להנקה, היא קשורה לחינוך.

כשהבן שלי צועק לי בבכי שהוא רוצה כל דבר - למשל, אוכל מסוים, או כוס מים, הוא לפעמים מיילל ובוכה במקום לבקש, אז אני מבקשת ממנו לבקש יפה ורק אחרי זה הוא מקבל. ואז הוא אומר בצורה נורמלית "אני רוצה יוגורט" ואני מחמיאה לו על כך שאמר יפה והוא מקבל את היוגורט שלו.

לגביי חוסר הסבלנות שלה - היא כבר לא בת חודש-חודשיים-שלושה שהיא לא מסוגלת לחכות שנייה שתסיימי להתלבש. הרי הבכי שלה הוא הצגה כדי להפעיל אותך, זה כבר לא אינסטינקט כדי להימנע מרעב. את מתלבשת? אל תמהרי לרוץ אליה להניק אותה בגלל שהיא בוכה. תלמדי אותה שהיא צריכה לחכות בסבלנות (אני אפילו אומרת לבן שלי "סבל..." והוא עונה - "נות" ואז הוא מבין מה אני רוצה ממנו ומחכה בשקט). אם כמה פעמים באופן עקבי את תראי לה שאת לא מתרגשת מהבכי שלה, היא תפסיק.

 

[kita1000]

אמנם לא עם הנקה- אצלנו זה אוכל שגורם לו לצעקות, בכי, הסטריה.

וכשאני אומרת לא לצעוק, לבקש הוא מייד מפסיק את ההצגה, לוחש ומקבל.

הוא (שנה ו9) מגיב מצויין לשיטה. איתה לוקח יותר זמן, אבל בסוף היא מבינה (3 וקצת, והרבה יותר עקשנית ורגישה ממנו).

 

[וזאת אני]

אבל זה ככה רק בהנקה

בכל שאר הדברים היא סבלנית (בגבולות מה שניתן לצפות מפעוט בן כשנתיים...9)
נראה לי שמה שהכי מבאס אותי לראות אותה שמחה, משתוללת, מרוצה ועסוקה מאוד וברגע שהיא רואה אותי התגובה הראשונה זה בכי וצרחות ציצי.
יכול להיות שהמניפולציה הזאת היא רק בתחום ההנקה?!

חשבתי שכבר ראיתי כמעט הכל עם 3 ילדים...
(ואגב- דווקא הבוקר היא התעוררה מרוצה ואפילו לא ביקשה לינוק בכלל, וכך קרה שינקה רק בסביבות השעה 17:00...)
(בסתר לבי אני מסכימה עם מה ככתבתן פה על גבולות וחינוך לסבלנות... למה רק פה זה לא עובד לי?!

)
תודה על התגובות

 

[kita1000]

אצלנו זה "נפל" על תחום הידיים...

ודווקא אצל אבא.

רואה את אבא, מתחילה לבכות ידיים ידיים בסופר הסטריה. ובשאר הדברים הכל רגיל

נו, ילדים. כל אחד שונה...

 

[בטט הקרה]

גם אצלנו זה כך, אבל בלי הציצי

היא יונקת רק לפני השינה, כבר לא מבקשת ציצי בהזדמנויות אחרות, אבל כשהיא רואה אותי, היא מתחילה לבכות ולצרוח. אני כבר מעדיפה לא ללכת לקחת אותה מהגן כי זה הופך לסאגה של חצי שעה. כשאבא לוקח אותה, זה נראה אחרת לגמרי (אבל הוא לא יכול לעשות את זה כל יום...)

 

[ליבו17]

גם אני חשבתי פעם

שזאת בעיה שקשורה ישירות בהנקה.
אז שאלתי פה פעם על גבולות בהנקה ומישהי ענתה לי שזה כמו גבולות בכל דבר אחר:
אם ברור לך למה את אומרת לא או מתעקשת על משהו שאת דורשת ומצפה - אז פשוט נותר לעמוד על כך ולהכיל את הקושי שלה עד שהיא תתרגל.

אולי נדמה לנו שהנקה זה דבר שונה ומיוחד כי הוא הצורך הבסיסי ביותר של תינוק מהרגע הראשון (ואנחנו רגילות לייחס לו חשיבות עליונה ולתת מענה מהיר).
אבל בגיל המדובר זה כבר לא אותו דבר כמו אצל תינוק קטן, ולכן הדחיפות והחשיבות שונות.
צריך לשקף את זה ביחס שלנו (האמהות) לעניין והמסר יחלחל לילדים.

 

[yoyo10]

ההנקה זה משהו רגשי יותר

גם אצל האמא המניקה וגם אצל היונק/ת
וזה הרבה פעמים נופל על התחום האפור לכן יותר קשה לנו עם זה
וגם לקטנטנים יותר קשה בגלל שאנחנו האמהות פחות סגרות על עצמו מתי כן מתי לא

 

[וזאת אני]

 

[בטט הקרה]

אצלנו זה לא קורה בהנקה, אבל כן בכל דבר אחר...

בהחלט מסכימה עם פוגית וkita1000 שזה הגיל, והם צריכים ללמוד לבקש את מה שהם רוצים, ולחכות בסבלנות עד שיגיע.
מה שעוד יעזור לצמצם את הבכי זה עקביות וסדר בדברים. לדוגמה - אם מדברים על הנקת הבוקר, אפשר שיהיה ברור שרק כששתיכן מסיימות להתלבש ולהתארגן, היא יכולה לינוק.
אצלנו הקביעות מאד עזרה. יש שעות ומקומות קבועים שבהם מניקים, ושעות ומקומות שבהם לא. גם אם היא מבקשת לינוק בזמנים אחרים, היא מקבלת לא מאד בקלות. יכול להיות שלכם לא מתאים להיות מאד מסודרים בעניין הזה, אבל בכל זאת כן יכולים להיות גבולות שגם היא תוכל להבין.

 

[yoyo10]

לא להבהל מהבכי

להסביר בעדינות אבל באסרטביות שאמא תסיים להתלבש תקבלי לינוק
זה יקח כמה ימים והמון צרחות בסוף היא תבין שהצרחות האלה והבכי הזה לא יקדמו אותה לשום מקום

 

[B a r b a r e l l a]

מאד מזדהה, גם הילדה שלי בת שנתיים כמעט

דורשת ציצי...בבכי, במיוחד בבוקר, ואחרי שיונקת בדיוק כפי שאמרת, שמחת החיים חוזרת אליה, מדהים, מדהים מה שציצי יכול לעשות!!

אני התוודתי שאם הורדת ההנקות התלות פוחתת.שמתי לב גם שככל שגדלים הם כבר מבינים לגמרי שציצי זה ממש ממש טוב להם

וממש ממש טעים

ולכן הדרישה לזה תובענית יותר...הייתי קוראת לזה. הפתרון היחיד לפי דעתי הוא פשוט להרגיל לדפוס התנהגות אחר שיותר מתאים לך ביחס לנושא הספציפי. שזה לא פשוט כשלעצמו ודורש סבלנות והתמדה...אבל מביא לתוצאות טובות...