אמא מודאגת מאוד

[דמטוטה]

אמא מודאגת מאוד

שלום לכולכם, אני אמא לבת בתחילת גיל הנעורים, יפיפיה ומקסימה אשר לא מצליחה להשלים עם מבנה גופה. סביב כתה ג-ד היא התחילה להשמין, התעגלה ממש ואף עברה משבר חברתי שלבטח זה לא הוסיף למצב רוח ולבטחון העצמי. עתה, לאחר שהחלה להתפתח ולגבוה הפרופורציות השתנו והיא נראת מצויין. לאחרונה שמתי לב שהיא מצליחה לרזות. היא אומרת שלאחרונה אין לה תאבון אז היא לא אוכלת הרבה ובכלל שהיא מצליחה להקפיד על תזונה בריאה. ואני דואגת. כי היא רזתה ביחס לזמן דיי הרבה. היום כשנכנסנו בערב הביתה, אמרתי שאעשה סלט גדול, ניגשתי למטבח והיא פנתה לחדרה ואז נדמה לי ששמעתי משהו. בשקט התגנבתי לכוון החדר ואז שמעתי אותה מקיאה בשרותים. נכנסתי ללחץ נוראי. לא ידעתי מה לעשות. חזרתי למטבח והכנתי סלט, העלתי שוב את נושא הירידה במשקל והסברתי לה כמה שזה לא בריא לרדת בכל מיני שיטות לא בריאות כמו שחברתה עשתה- לפני כמה חודשים היא ירדה המון בשומרי משקל ולי בתי גילתה שהיא הרעיבה את עצמה. בכל פעם שהיתה רעבה היא שתתה מים במקום לאכול. כמובן שהיא כבר עלתה את רוב הקילוגרמים האלה. אז חזרתי לדבר על החברה ובתי אמרה לי בבטחון: אויי אמא, אני בחיים לא ארעיב את עצמי. אמרתי לה שזה לא רק הרעבה, שיש עוד כל מיני שיטות להרזיה מהירה שהן גרועות ויכולות להוביל לחוסר פוריות, למחלות ואפילו לאשפוזים בכפיה... היא לא ענתה. לא יודעת אם הגבתי בחכמה אבל אני כל כך נלחצתי. ועכשיו חגים. למי פונים? מה עושים? האם עושים? האמת שגם אני בתקופה מסויימת בחיי הייתי בולמית אבל בקטנה הייתי סטודנטית וכמו שזה בא כך זה גם חלף. היא מקסימה, מחוזרת, מוחמאת ובכל זאת... היא רוצה להיות רזה. ניסיתי בעבר להציע דיאטנית, מאמן כושר, נאטורופתיה, שומרי משקל... מה לא... אצל הדיאטנית היא עלתה כי אכלה בהחבא, עם שומרי משקל היא לא התמידה בשל התחרות עם חברה שגם הצטרפה וירדה מאוד (זו אותה אחת שמסתבר כי הרעיבה את עצמה). איך עוזרים לה?

 

[קולדון]

היי

אני חושבת שהדבר שהכי עוזר, הוא ליצור אמון ובסיס טוב לתקשורת.
אם יש את זה, אפשר לבוא ולדבר איתה ולשאול אותה באופן כללי מה שלומה, ולנסות לדובב אותה.
הפרעות אכילה מגיעות על רקע של בעיות אחרות, ולפעמים כשנותנים מקום לבעיות האלו- הצורך לפנות להפרעות אכילה יכול לרדת.

אני חושבת שאת יכולה להגיד לה שאת יודעת שהיא מקיאה.
זה ממכר, מסוכן וחשוב לעצור את זה כמה שיותר מהר.
יש דיאטנית שמומחית להפרעות אכילה, יש פסיכולוגים שמומחים להפרעות אכילה והשילוב של שניהם בעיני הוא אידיאלי.


נשמח אם תעדכני אותנו!

 

[ג ר נ י ו ם]

הולכים לייעוץ הורים, ויפה שעה אחת קודם

את ובן זוגך, או את לבדך, בלי הילדה, אצל מומחה להפרעות אכילה. ממשיכים לפי ההמלצות שלו/שלה.

 

[Southern boy]

גריניום, אפשר לשאול שאלה? (ט?)

רק היום בגיל 26 כמעט אני מבין שלא ניצחתי אף אחד.
זה מעניין אותי מהצד השני, איך הורים אמורים לדעת מה קורה עם הילד שלהם? אז הם הולכים לטיפול ועושים מה שצריך והכל בסדר והילד מראה סימני ההחלמה אבל הוא למעשה רק לומד להסתיר וללמוד לחיות עם זה ולהציג חיים כלפי חוץ רגילים- פשוט אני חושב על עצמי, ההורים שלי בגיל 16 התפרקו לי מול העיניים לכן הייתי חייב להקל עליהם, לא נתתי להם בכלל סיכוי, נתתי להם להאמין במה שהם רוצים ולא הייתה להם סיבה אחרת לחשוב אחרת.

אני יכול להבין את השלב הראשוני, את הגילוי, את החרדה את המלחמה נגד זה, אבל איך זה ממשיכים משם? איך אפשר להתמודד עם ההסתרה? האם יש דרך בכלל, או שזה פשוט יעלם מתי שאתה תחליט לבדך, בגיל 17-20- או אפילו 26?

 

[clastic]

(אמנם אני לא גרניום)

תראה.
סביב הגילאים שאתה מתאר (16, והאמת שלפעמים כמה שנים טובות קודם) ילד מתחיל לגלות ולהבין שההורים שלו אינם כל-יכולים.

ולא רק שהם לא כל-יכולים, הם גם בעצמם בני אדם, וגם הם מגיעים עם המטענים שלהם. והקשיים האישיים שלהם. ודרכי ההתמודדות שלהם.

אני יכול להגיד עד מחר שהיו דברים שעשיתי שהיו צריכים (לדעתי) להעיר את ההורים שלי כמו סטירה מצלצלת.
אבל זה לא קרה.
למה זה לא קרה? אולי הם לא הבינו? אולי הם לא רצו להבין? אולי הם פחדו להבין?
אין לדעת. במקרה שלי אולי גם לא אדע לעולם, מאחר ועד היום הם נשארו אטומים לנושא לחלוטין (סוג של מנגנון הגנה אחרי טראומה כנראה).

תבין שזה לא באמת משנה: שאלה הם החיים שלך ולא של הורייך, וההחלמה היא משהו שאתה חייב בראש ובראשונה עבור עצמך.
ברור לי התסכול מזה שמשהו יכול היה להיות אחרת. דברים יכלו לקרות טוב יותר.
אבל זה לא קרה, או קרה אחרת, ועכשיו נותר רק להסתכל קדימה.

אתה כותב: "הייתי חייב להקל עליהם, לא נתתי להם סיכוי בכלל".
בכך אתה מעלה אפשרות לבעיה בהתנהלות המשפחתית אצלכם: נראה שלקחת על עצמך במידה מסויימת את תפקיד ההורה.
החלטת לנסות לגונן על ההורים שלך, ובכך פגעת גם בעצמך וגם בהם:
1. נטלת מהם את החובה (ואת הזכות שלהם) להגן עליך, לשמור עליך. זה התפקיד שלהם. הם ההורים שלך.

2. הרחקת מעצמך את התמיכה שהיית יכול לקבל. שהיית צריך לקבל. שהגיע לך לקבל.

מכאן והלאה - אפשר בהחלט להתמודד.
זה לא "יעלם" כמו שכתבת, אבל המילים "מתי שאתה תחליט לבדך" הן מאוד מדוייקות ונכונות.
אתה חייב להחליט - גם בגיל 26, גם בגיל 40+ (ואני מכיר מקרים) - ואז השמיים הם הגבול.

 

[ג ר נ י ו ם]

אני לא בטוחה לגמרי מה אתה שואל

(נראה לי שטל - clastic - מתחתיי הבין יותר טוב ואולי ענה לך) - האם אתה שואל איך ההורים מתמודדים עם הידיעה שהילד או הילדה שלהם (גם בגיל 26 - אני, אגב, בת 26

) חולה? או איך הם אמורים להבחין במחלה מבעד להסתרות? או שמה שאתה שואל הוא איך *אתה* אמור להפסיק להסתיר? אם מדובר בשאלה האחרונה, אז כן, אני מהמאמינים שזו בחירה. שכמו שתיארת שסיפרת אתמול לחבר תוכל (אם תרצה) לספר להורים. היתרון בגילאים שלנו הוא שאנחנו לא חייבים לספר להם כדי לקבל טיפול. אתה יכול קודם כל להיות בטיפול, לעבד במידה שנוחה ונכונה לך את המחלה שלך, את הקשר שלך עם ההורים, את כל מה שמעבדים בטיפול - ואז, מתוך מקום בטוח וחזק יותר, לספר להם את מה שתרצה לספר.

(האם קלעתי לפחות למשהו ממה ששאלת?)

 

[clastic]

מסכים מאוד

אנחנו יכולים לתת הרבה טיפים וללוות אותך בתהליך,
אבל את חייבת לעצמך ועבור בתך הכוונה ע"י איש מקצוע מומחה.
וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.

אם תספרי לנו מאיזה אזור אתן בארץ נוכל להפנות אותך לגורם מומחה רלוונטי וגם קרוב.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שלום לך

ראשית הבהיר שאנחנו כאן בפורום לא נשות מקצוע, וכל מה שיש לנו לומר הוא מנסיוננו האישי. הרבה פעמים זה דבר חשוב מאוד ויכול לסייע, אבל זה כמובן לא הכל.

נשמע לי שעשית דבר מאוד גדול ולא מובן מאליו. הרבה אמהות מעדיפות להדחיק את מה שהן רואות ושומעות ולא לחבר את הדברים ולהבין אותם, ובוודאי שלא לדבר עליהם עם הילדה שלהן. הסתרה והכחשה כמובן מזיקות עוד יותר, ובעיני עשית בשכל כשהעלת את השיחה, גם כשגישוש ראשוני. טוב שהבת שלך תרגיש שיש מי שרואה ושיש מי שחושב על מה שהיא עושה. היא לא שקופה, והיא לא לבד. וזה שני דברים שילדה חייבת לדעת.
הנושא של התערבות הורית במצב כזה הוא מורכב מאוד.
מצד אחד להתעלם ולא להתערב זה בוודאי לא נכון- ברור שהבת שלך במצוקה וצריכה עזרה. מצד שני, התערבות יכולה לעודד בכל מיני צורות התנהגויות חולות.
במקרה הזה נשמע שהבת שלך כבר חצתה את הקו של צעדים ראשונים בהפרעת אכילה, ושהיא כבר מקיאה- מה שאומר שאין לכם זמן להסתובב סביב הבעיה בלי לגעת בה.
אני חושבת שכדאי לערב את יועצת בית הספר ולחשוב איתה איזו עזרה אפשר לתת לילדה,
אבל חושבת שבמקביל- וזה הדבר היותר קשה- גם את ובן/בת זוגך אם ישנם בתמונה, צריכים לחשוב מה באיך שהבית מתנהל, גורם לבת שלך להרגיש מצוקה כזו, ולפנות לכזה הרס עצמי. זה מה שהייתי רוצה שהורי יעשו עבורי באותן שנים שבהן קרה לי בדיוק נמרץ מה שאת מתארת שקורה לביתך. קוראים לזה הדרכה הורית או טיפול זוגי ואפשר לברר על זה דרך קופות החולים וכן דרך המרכזים השונים לטיפול בהפרעות אכילה.

נשמח להמשיך ולסייע
מאחלת שנה טובה לך ולביתך

 

[דמטוטה]

תודה למגיבים

מתנצלת שנעלמתי אך לא הייתי מחוברת לעולם (התקשורת) במהלך הימים האחרונים.
קראתי בשקיקה את התגובות. המון תודה לכולכם.

בימים האחרונים בשל החג והחופש היינו המון יחד ושוחחנו בין השאר על 'בעיית' המשקל שמטרידה אותה. היא טוענת שהירידה במשקל היתה הדרגתית ובמהלך כל החופש הגדול. יכול להיות... אני שמתי לב לכך רק לאחרונה.
במהלך שיחותנו בנושא היא ציינה שהיא מאוד אוהבת את המראה הכללי שלה אך בכדי שתרגיש טוב היא צריכה לרדת עוד קצת במשקל. היא שאלה אם יש סיכוי שעד הקיץ היא תגיע למשקל הרצוי ועניתי שעד הקיץ יש עוד המון זמן ועם תזונה נכונה וספורט המשקל שלה יתאזן והיא תרגיש נפלא (היא נראת מצויין, יפיפיה, אבל לנערה מתבגרת ולבטח בימינו- היא נחשבת לטיפה מלאה). כמו כן החלטנו שנצעד כמה פעמים בשבוע יחד. מקווה שנעמוד בכך. כמובן שהצעתי כל אופציה אחרת לתמיכה וייעוץ בעניין התזונה והיא כרגע לא מעוניינת. לאט לאט. אני כרגע מתנהלת עם אצבע על הדופק, היא מבינה שאני יודעת שהיא הקיאה ושאני מאוד מתנגדת לכך. בכל מקרה קבעתי פגישה עם פסיכולוגית ואתייעץ עימה.

אני יודעת שהפרעת אכילה היא הרבה פעמים ביטוי למשהו אחר, מעבר ואין לי ספק שלא חסרות סיבות לכך, לבטח לא בגיל הנעורים. אנחנו מדברות ויש פתיחות בינינו, היא בהמלצתי הלכה בעבר לסדרת פגישות עם פסיכותרפיסטית בשל בעיה חברתית שהתעוררה מתישהו, אבל לא ניתן להתעלם מכך שמעבר לגיל הנעורים והשלכותיו- היא מתמודדת עם עודף משקל לא מהיום וכרגע מצאה פתרון שלדעתי היא איננה מודעת לאן עלול להובילה.

כשהייתי סטודנטית, אחותי גילתה לי את שיטת ההקאות כמתכון לירידה מהירה ואימצתי את השיטה לתקופה קצרה מאוד, בעצם עד לאותה פעם בה השותף שלי לדירה החליט לא להתעלם יותר, התחיל לדפוק על דלת השרותים וביקש שאפתח אותה, צעק ואיים שאם אני לא מפסיקה עם זה הוא יעצור אותי בכל דרך, אפילו בכח ושלא יתן לי רגע להיות לבדי, שלא יניח לי ושיפיץ לכולם בכדי שימנעו ממני זאת. עליי איומיו עבדו ובזה סיימתי עם השיטה. אני חייבת להודות שהבעיה היחידה שהיתה לי אז ואיתה נאלצתי להתמודד אחרי הצבא זה המשקל. לא שום דבר מהותי מעבר לכך. מקווה שגם אצל בתי.

שתהיה שנה טובה ונפלאה לכולכם.
בריאות ואושר

ותודה שוב