מצטרפת לדעות קודמיי
לא נראה לי שניתן לחבוש בו-זמנית את שני הכובעים - את כובע ה"אמא" ואת כובע "אשת המקצוע". בעבר היו תקופות שנאלצתי (לא מבחירה, אלא בפירוש מאילוץ!) לשמש כ"סייעת" בגן של בני. זה היה בתקופה שבה הוא לא הסכים לצאת מהבית בלעדיי, לא הסכים להיכנס בפתח הגן - שלא לומר על לשבת בגן ולתפקד. במשך כמה חודשים נאלצתי לשבת כל יום בגן כשהוא מרוח עליי, ולתווך עבורו כל ניואנס, כל הוראה, כל פעילות במסגרת הגן, וכל זה תוך כדי בכי היסטרי וחרדות מטורפות (שלו בהתחלה - ושלי בעקבותיו...) זה היה סיוט. כאמא - לא הצלחתי להפריד בין הרגש לשכלתנות. לא הצלחתי לבצע את הניתוק הרגשי מבני - ולכן, כל התפרצות בכי שלו גררה התפרצות רגשית שלי, רוב הזמן הרגשתי צורך בלתי פוסק לגונן עליו, לעטוף אותו, "להחזיר אותו לרחם", ולעתים - הרגשתי דחף הפוך: לחנוק אותו מרוב תסכול. בכל מקרה לא יכולתי להביא את עצמי לדרוש ממנו שיתוף פעולה - ופעמים רבות פשוט הייתי נשברת באמצע היום ולוקחת אותו הביתה. בסופו של דבר פנינו לעזרה מקצועית, התחלנו בטיפול תרופתי ובמקביל הוצמדה לו סייעת אישית מטעם הגן, ורק אז הדברים התחילו להסתדר. הוא הבין שאמא לא שם ואין על מי לעשות מניפולציות, ובגלל שהתרופה פתרה עבורו את מרבית המצוקות - הוא התפנה ללמידה ולשיפור הכישורים החברתיים והתקשורתיים שלו. מאז ועד היום אני מקפידה לנתק את התחום ההורי מהתחום המקצועי והלימודי. המצב שתארתי הוא אמנם קיצוני, אבל גם במצב "רגיל", לא הייתי ממליצה להורה לחצות את הקוים. אם את רוצה לעבוד עם הילד ולקדם אותו - אני ממליצה לעשות זאת בבית, אחר הצהריים, וגם אז - לא באופן מובנה מדיי, אלא תוך כדי משחק, תוך כדי פעילויות משפחתיות וכו'. תני לו להרגיש שאת אמא שלו ושאת שם בשבילו בכל מצב, ותשאירי את הדרישות "המקצועיות" לאנשי מקצוע.
