אמא כמעכבת רגשית
היי ההודעה המקורית בפורום סוגיות פסיכולוגיות אבל אמרתי שאני אפרסם את זה גם פה-לקבלת דעות
,נעים מאוד,יצא לי ככה לקרוא קצת בפורום..ויש לי משהו שיושב לי על הלב כבר המון זמן,מניחה שזה הפורום לדון בו על זה או לקבל לכל הפחות הכוונה לאן לפנות.
אני בת 21,אחרי שנתיים של שירות לאומי ונכון לעכשיו סטודנטית למדעי המחשב.
יש לי כמו צל שמלווה אותי כל החיים,בשנים האחרונות רק הצלחתי לאבחן שהצל הזה הוא לא נורמאלי,והגודל שלו בחיים שלי משפיע בעקיפין וגם במישרין על כל דבר בחיים.-הצל הזה הוא אמא.
גדלתי כילדה מאוד קשורה לאמא,אני ילדת סנדוויץ'-מעלי 2 בנים שלא דיברו איתי כל הילדות וגם היום היחסים לא מדהימים,מתחתי 2 בנות. גדלתי צמוד לאמא,אמא היתה הכל עבורי,לא הייתי רוצה ללכת לחברות לישון אצלן בגלל אמא-מלאה בהמון אהבה כלפיה.
אמא שלי היא אישה מאוד חזקה,ומאוד מניפולטיבית ושתלטנית ברמות אחרות לגמרי,מי שקרא את 'סופשבוע' של מעריב השבוע על הבת של מבקרת המדינה,יכול להשוות את זה קצת לאמא שלי-בחיים לא תראה שקשה לה או שכואב לה-היא נוטה לזלזל באנשים אחרים וכל מה שהיא לא מסכימה איתו בעייניה הוא לא טוב. אמא מאוד מאוד ביקורתית ,כל דבר שואלת כל דבר מתעדכנת תמיד החדר צריך להיות פתוח כדי לראות מה אני עושה, לא היה לה אמון בכלל בנו,האינטרנט תמיד היה פתוח רק לשעתיים וגם לאתרים מסויימים,לא היתה נותנת לי להיות לבד כמעט.
ההורים שלחו אותי לאולפנה בכיתה ז' שלא התחברתי אליה,מבחינה חברתית תמיד הייתי במרכז,אבל מבחינת סגנון האולפנה לא התחברתי,כל הסגל היה נגדי וכל פעם הייתי בשיחות אצל מורים ורבנים אצלי באולפנה,כל פעם הייתי על תנאי,לא סבלתי את המקום..מבחינה לימודית הייתי טובה אבל לא סבלתי את המקום..ביקשתי מההורים שיעבירו,הם לא הסכימו והתקופה הזאת בחיי היתה שחורה מאוד.מלא צרחות עם אמא בבית הייתי בוכה מלא והיא היתה פשוט מתעלמת ממני אמרה שאני מאמללת לה את החיים,שאני בחורה נוראית,פרחה,מטומטמת שסופי להיות קופאית כל התקופה הזאת גררה גם התדרדרות לימודית כי כאב לי,זה היה מצב של בין הפטיש לסדן בבית נורא ואמא צורחת עלי ובבי"ס סיוט-אני הבחורה הבעייתית.
כל פעם שמשהו לא היה מוצא חן בפני אמא שלי היא לא היתה מדברת איתי חודשים.אני מבחינתה הייתי הדבר הכי גרוע ונורא על פני האדמות.
ככה עברו קרוב ל4 שנים שבהמלכם הספקתי לפתח לעצמי הפרעות אכילה אחרי שאמא טענה ששמנתי,התגברתי על ההפרעות לבד ויצאתי מזה והספקתי לפתח לעצמי דימוי עצמי לא מזהיר. התחילה להיות לי חרדה ממבחנים אחרי שאמא טענה
שאני מטומטמת (אני מגיעה ממשפחה אקדמאית מאוד,אמא רואת חשבון אבא מהנדס חשמל בכיר,אחי הגדל גם לומד הנדסת חשמל ואח השני טייס).
שירות לאומי שנה ראשונה עשיתי בלונדון התרחקתי מהבית ופתאום הצלחתי לראות את עצמי פורחת ,אבל הרגשתי שיש איזשהי תקרת זכוכית
,א.אני לא מסוגלת להתמודד עם ביקורתיות,
ב.אני לא מסוגלת לעשות משהו שיאכזב את אמא,פשוט לא מצליחה לראות את עצמי במרכז,כל דבר קטן שאמרו לי -לא הצלחתי להתגבר עליו,כאילו אין לי את היכולת לסנן
ג.פשוט לא מצליחה להאמין בעצמי.
סיימתי עוד שנה של שירות לאומי וחזרתי לארץ,אמא הכריחה אותי להתחיל ללמוד כשאמרתי לה שאני רוצה לחסוך קצת כסף ואולי לטייל היא לא דיברה איתי חודשיים ולא הפסיקה להגיד לי שאני הולכת לזרוק את העתיד שלי לפח ושאני אראה איך אני אגמור בתור מוכרת בקסטרו,רק כי בא לי לחסוך כסף כדי לקנות סמרטוטים.היא פשוט לא התה מדברת איתי,וכשניסיתי לדבר איתה היא לא נתנה-אז הייתי צורחת,ואז היא אמרה לי שאני חייבת פסיכיאטר כי יש לה בת משוגעת.
התחלתי ללמוד,ואני פשוט מרגישה שיש איזשהי תקרת זכוכית שאני לא יכולה לשבור
א.החרדה הזאת ממבחנים ומחוסר הצלחה -כל מבחן שלא הצלחתי גרם לי להסתגר בחדר ולבכות במשך ימים ולחשוב שאני אפס פשוט אפס.
ב.חוסר מימוש,אני מרגישה שאני יכולה יותר ושמשהו מעכב אותי.
אנשים מסביב מגדירים אותי כבחורה מאוד חזקה מאוד מחושלת,מאוד מוכשרת, ומאוד יפה,אני לא מצליחה לראות את זה.כל פעם שאני לידה היא מקטינה אותי,משתמשת במילים לא יפות וטוענת שאני בת נוראית ושאי אפשר לסמוך עלי.אני רואה שיש בי יכולות מסויימות אבל אני לא מצליחה מספיק להאמין בזה,אני לא מצליחה להוציא אותם החוצה,היא מכאיבה לי מאוד,אני בת 21 והיא עדיין כופה עלי לחזור הביתה בשעה 12 בלילה ואין עם מי להתווכח אם לא אני אמצא את עצמי מחוץ לבית. עכשיו בגלל שאני לומדת אין לי את היכולת לעבוד ולהחזיק לעצמי דירה כי היא לחצה עלי להתחיל ללמוד כבר בתחילת השנה.
כל ריב איתה גורם לי לפרוץ בבכי מטורף,היא הדבר היחידי בעולם שאני בוכה ממנו,או שמשגע אותי ברמות האלה ומוציא ממני כל כך רעל ,היא כופה את עצמה עלי,לא נותנת לי ספייס מפעילה עלי מניפולציות ..מול אף אחד בעולם אני לא כל כך חלשה וחסרת אונים ,אני מאוד חזקה יצוגית ומשדרת יציבות כלפי חוץ והיא פשוט גורמת לי להרגיש אפס.
אני לא יודעת מה לעשות,איך להתמודד עם המילים הקשות שלה,איך להרים את עצמי-כל פעם נדמה לי שאני מצליחה ואז אכשהו אני עוד פעם מוצאת את עצמי באותה סיטואציה
איך להתקדם מפה.
אשמח לכל עזרה.
לבנת
היי ההודעה המקורית בפורום סוגיות פסיכולוגיות אבל אמרתי שאני אפרסם את זה גם פה-לקבלת דעות
,נעים מאוד,יצא לי ככה לקרוא קצת בפורום..ויש לי משהו שיושב לי על הלב כבר המון זמן,מניחה שזה הפורום לדון בו על זה או לקבל לכל הפחות הכוונה לאן לפנות.
אני בת 21,אחרי שנתיים של שירות לאומי ונכון לעכשיו סטודנטית למדעי המחשב.
יש לי כמו צל שמלווה אותי כל החיים,בשנים האחרונות רק הצלחתי לאבחן שהצל הזה הוא לא נורמאלי,והגודל שלו בחיים שלי משפיע בעקיפין וגם במישרין על כל דבר בחיים.-הצל הזה הוא אמא.
גדלתי כילדה מאוד קשורה לאמא,אני ילדת סנדוויץ'-מעלי 2 בנים שלא דיברו איתי כל הילדות וגם היום היחסים לא מדהימים,מתחתי 2 בנות. גדלתי צמוד לאמא,אמא היתה הכל עבורי,לא הייתי רוצה ללכת לחברות לישון אצלן בגלל אמא-מלאה בהמון אהבה כלפיה.
אמא שלי היא אישה מאוד חזקה,ומאוד מניפולטיבית ושתלטנית ברמות אחרות לגמרי,מי שקרא את 'סופשבוע' של מעריב השבוע על הבת של מבקרת המדינה,יכול להשוות את זה קצת לאמא שלי-בחיים לא תראה שקשה לה או שכואב לה-היא נוטה לזלזל באנשים אחרים וכל מה שהיא לא מסכימה איתו בעייניה הוא לא טוב. אמא מאוד מאוד ביקורתית ,כל דבר שואלת כל דבר מתעדכנת תמיד החדר צריך להיות פתוח כדי לראות מה אני עושה, לא היה לה אמון בכלל בנו,האינטרנט תמיד היה פתוח רק לשעתיים וגם לאתרים מסויימים,לא היתה נותנת לי להיות לבד כמעט.
ההורים שלחו אותי לאולפנה בכיתה ז' שלא התחברתי אליה,מבחינה חברתית תמיד הייתי במרכז,אבל מבחינת סגנון האולפנה לא התחברתי,כל הסגל היה נגדי וכל פעם הייתי בשיחות אצל מורים ורבנים אצלי באולפנה,כל פעם הייתי על תנאי,לא סבלתי את המקום..מבחינה לימודית הייתי טובה אבל לא סבלתי את המקום..ביקשתי מההורים שיעבירו,הם לא הסכימו והתקופה הזאת בחיי היתה שחורה מאוד.מלא צרחות עם אמא בבית הייתי בוכה מלא והיא היתה פשוט מתעלמת ממני אמרה שאני מאמללת לה את החיים,שאני בחורה נוראית,פרחה,מטומטמת שסופי להיות קופאית כל התקופה הזאת גררה גם התדרדרות לימודית כי כאב לי,זה היה מצב של בין הפטיש לסדן בבית נורא ואמא צורחת עלי ובבי"ס סיוט-אני הבחורה הבעייתית.
כל פעם שמשהו לא היה מוצא חן בפני אמא שלי היא לא היתה מדברת איתי חודשים.אני מבחינתה הייתי הדבר הכי גרוע ונורא על פני האדמות.
ככה עברו קרוב ל4 שנים שבהמלכם הספקתי לפתח לעצמי הפרעות אכילה אחרי שאמא טענה ששמנתי,התגברתי על ההפרעות לבד ויצאתי מזה והספקתי לפתח לעצמי דימוי עצמי לא מזהיר. התחילה להיות לי חרדה ממבחנים אחרי שאמא טענה
שאני מטומטמת (אני מגיעה ממשפחה אקדמאית מאוד,אמא רואת חשבון אבא מהנדס חשמל בכיר,אחי הגדל גם לומד הנדסת חשמל ואח השני טייס).
שירות לאומי שנה ראשונה עשיתי בלונדון התרחקתי מהבית ופתאום הצלחתי לראות את עצמי פורחת ,אבל הרגשתי שיש איזשהי תקרת זכוכית
,א.אני לא מסוגלת להתמודד עם ביקורתיות,
ב.אני לא מסוגלת לעשות משהו שיאכזב את אמא,פשוט לא מצליחה לראות את עצמי במרכז,כל דבר קטן שאמרו לי -לא הצלחתי להתגבר עליו,כאילו אין לי את היכולת לסנן
ג.פשוט לא מצליחה להאמין בעצמי.
סיימתי עוד שנה של שירות לאומי וחזרתי לארץ,אמא הכריחה אותי להתחיל ללמוד כשאמרתי לה שאני רוצה לחסוך קצת כסף ואולי לטייל היא לא דיברה איתי חודשיים ולא הפסיקה להגיד לי שאני הולכת לזרוק את העתיד שלי לפח ושאני אראה איך אני אגמור בתור מוכרת בקסטרו,רק כי בא לי לחסוך כסף כדי לקנות סמרטוטים.היא פשוט לא התה מדברת איתי,וכשניסיתי לדבר איתה היא לא נתנה-אז הייתי צורחת,ואז היא אמרה לי שאני חייבת פסיכיאטר כי יש לה בת משוגעת.
התחלתי ללמוד,ואני פשוט מרגישה שיש איזשהי תקרת זכוכית שאני לא יכולה לשבור
א.החרדה הזאת ממבחנים ומחוסר הצלחה -כל מבחן שלא הצלחתי גרם לי להסתגר בחדר ולבכות במשך ימים ולחשוב שאני אפס פשוט אפס.
ב.חוסר מימוש,אני מרגישה שאני יכולה יותר ושמשהו מעכב אותי.
אנשים מסביב מגדירים אותי כבחורה מאוד חזקה מאוד מחושלת,מאוד מוכשרת, ומאוד יפה,אני לא מצליחה לראות את זה.כל פעם שאני לידה היא מקטינה אותי,משתמשת במילים לא יפות וטוענת שאני בת נוראית ושאי אפשר לסמוך עלי.אני רואה שיש בי יכולות מסויימות אבל אני לא מצליחה מספיק להאמין בזה,אני לא מצליחה להוציא אותם החוצה,היא מכאיבה לי מאוד,אני בת 21 והיא עדיין כופה עלי לחזור הביתה בשעה 12 בלילה ואין עם מי להתווכח אם לא אני אמצא את עצמי מחוץ לבית. עכשיו בגלל שאני לומדת אין לי את היכולת לעבוד ולהחזיק לעצמי דירה כי היא לחצה עלי להתחיל ללמוד כבר בתחילת השנה.
כל ריב איתה גורם לי לפרוץ בבכי מטורף,היא הדבר היחידי בעולם שאני בוכה ממנו,או שמשגע אותי ברמות האלה ומוציא ממני כל כך רעל ,היא כופה את עצמה עלי,לא נותנת לי ספייס מפעילה עלי מניפולציות ..מול אף אחד בעולם אני לא כל כך חלשה וחסרת אונים ,אני מאוד חזקה יצוגית ומשדרת יציבות כלפי חוץ והיא פשוט גורמת לי להרגיש אפס.
אני לא יודעת מה לעשות,איך להתמודד עם המילים הקשות שלה,איך להרים את עצמי-כל פעם נדמה לי שאני מצליחה ואז אכשהו אני עוד פעם מוצאת את עצמי באותה סיטואציה
איך להתקדם מפה.
אשמח לכל עזרה.
לבנת
