אמא, הו, אמא
הנושא שעולה כאן בפעם המאה - הגעת אמהות מודאגות לפורום - הפעם פגע באיזה פצע עמוק ונסתר שבי אז החלטתי להביע את דעתי חלקכם ואולי אפילו רובכם כבר מכירים אותי אבל מי שלא: אני ויקי, בת 22, ואני מגמגמת ("אנחנו אוהבים אותך, ויקי" יש לשלוח במסרים בלבד) אני מגמגמת מגיל 4.5 יש הרבה סיבות "חשודות" ואין שום הוכחה וכשמגיעה לפה אמא (שמתם לב שאבות לא מגיעים...) מפוחדת, מה אני יכולה להציע לה? עזרה ממשית? ממש לא נחמה? לא כשהיא תקרא אותי כותבת שאין מרפא וחייבים להשלים עם זה אז מה? אני יכולה לספק לה נקודת מבט של הילד שלה, או לפחות שלי כילדה. בעיקר על הטיפולים שעברתי. מאז שאמא שלי השתכנע שאני מגמגמת - עברתי אינסוף טיפולים. קודם בדיקות פיסיות: מה לעזאזל משובש בי שאני לא יכולה לחבר שני מילים? צילומי ראש, גלי מוח ומה לא. אבל לא - אין שום דבר מוזר בראש שלי - קצת חומר אפור וזה הכל. ואז טופלתי בתרופות הרגעה מגעילות. מישהו מהמטפלים חשב שאני לחוצה מדי ומכאן הגמגום. וכלום. ואז הגיע תורן של קלינאיות תקשורת. שנאתי את זה. במיוחד הביקור הראשון. בדרך הבטן שלי התכווצה. כשהיינו מגיעים תמיד הן רצו לדבר איתי ולא עם אמא שלי. "נו מה הבעיה?" - היו שואלות. ולילדה בת 6-7-8-9-10-11 כל כך קשה להודות "אני מגמגמת". היא יודעת, אבל להגיד את זה??? ואז היו תרגולים. ארוכים ומאיישים. שיטות. לנשום, לא לנשום, לספור, לדבר ליד הנר, לדבר עם אצבעות על השולחן. חלק אפילו עבד.... בכיתה. אבל כשיוצאים החוצה. ילד צריך להתרכז בשביל לדבר. ולדבר ולחשוב על כל צליל - זה בלתי אפשרי. וכשאמא שלי הייתה אומרת במפגשים שזה לא עובדת - הן היו אומרות שזה בגלל שאני לא משתמשת בזה. ואז אמא שלי הייתה לוחצת עליי. אני זוכרת טיפול אחד במיוחד. באותה תקופה הייתי הוספת מדבקות של הבובה סנדי שנמכרו עם סוג מסוים של מסטיק. אחרי הטיפול עברנו ליד המקום בו מכרו אותם וכנראה שאמא שלי חשבה שזה מקום מצוין לתרגול. היא אמרה שאני יכולה לקנות 5 (באותם זמנים זה המון, היינו משפחה די עניה) אם אני אבקש בעצמי... עכשיו אני עושה תרגולים כאלה לעצמי. וזה מועיל לי מאוד. אבל בתור ילדה: זה מפחיד, ומשפיל (אני לא יכולה אפילו לקנות מסטיק!!!!!) ו... כל מי שמגמגם יודע את ההרגשה... טיפולים, טיפולים, כולל כמה שרלטנים שהבטיחו להסיר ממני את העין הרעה שגורמת לי לגמגם אך בעצם הסירו את הכסף המועט שהיה לאמא שלי בכיס... מהפנטים... ועוד קלינאי תקשורת - כאלה שהבטיחו שיטות ייחודיות... ובכל זאת,תשאלו, האם משהו עזר? לפחות קצת? לפחות לזמן מה? כמובן!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה עזר לאמא שלי להרגיש פחות אשמה. אז הורים יקרים - לפני שאתם גוררים את הילד הקטן שלכם לטיפולים - תחשבו: בידיעה שנכון להיום אין טיפול לגמגום - האם הטיפול נועד לעזור לו או לכם? זהו הוצאתי את זה ספק אם למישהו יהיה כוח לקרוא את כל זה אבל הוצאתי שיהיה לכולכם שבוע טוב ויקי
הנושא שעולה כאן בפעם המאה - הגעת אמהות מודאגות לפורום - הפעם פגע באיזה פצע עמוק ונסתר שבי אז החלטתי להביע את דעתי חלקכם ואולי אפילו רובכם כבר מכירים אותי אבל מי שלא: אני ויקי, בת 22, ואני מגמגמת ("אנחנו אוהבים אותך, ויקי" יש לשלוח במסרים בלבד) אני מגמגמת מגיל 4.5 יש הרבה סיבות "חשודות" ואין שום הוכחה וכשמגיעה לפה אמא (שמתם לב שאבות לא מגיעים...) מפוחדת, מה אני יכולה להציע לה? עזרה ממשית? ממש לא נחמה? לא כשהיא תקרא אותי כותבת שאין מרפא וחייבים להשלים עם זה אז מה? אני יכולה לספק לה נקודת מבט של הילד שלה, או לפחות שלי כילדה. בעיקר על הטיפולים שעברתי. מאז שאמא שלי השתכנע שאני מגמגמת - עברתי אינסוף טיפולים. קודם בדיקות פיסיות: מה לעזאזל משובש בי שאני לא יכולה לחבר שני מילים? צילומי ראש, גלי מוח ומה לא. אבל לא - אין שום דבר מוזר בראש שלי - קצת חומר אפור וזה הכל. ואז טופלתי בתרופות הרגעה מגעילות. מישהו מהמטפלים חשב שאני לחוצה מדי ומכאן הגמגום. וכלום. ואז הגיע תורן של קלינאיות תקשורת. שנאתי את זה. במיוחד הביקור הראשון. בדרך הבטן שלי התכווצה. כשהיינו מגיעים תמיד הן רצו לדבר איתי ולא עם אמא שלי. "נו מה הבעיה?" - היו שואלות. ולילדה בת 6-7-8-9-10-11 כל כך קשה להודות "אני מגמגמת". היא יודעת, אבל להגיד את זה??? ואז היו תרגולים. ארוכים ומאיישים. שיטות. לנשום, לא לנשום, לספור, לדבר ליד הנר, לדבר עם אצבעות על השולחן. חלק אפילו עבד.... בכיתה. אבל כשיוצאים החוצה. ילד צריך להתרכז בשביל לדבר. ולדבר ולחשוב על כל צליל - זה בלתי אפשרי. וכשאמא שלי הייתה אומרת במפגשים שזה לא עובדת - הן היו אומרות שזה בגלל שאני לא משתמשת בזה. ואז אמא שלי הייתה לוחצת עליי. אני זוכרת טיפול אחד במיוחד. באותה תקופה הייתי הוספת מדבקות של הבובה סנדי שנמכרו עם סוג מסוים של מסטיק. אחרי הטיפול עברנו ליד המקום בו מכרו אותם וכנראה שאמא שלי חשבה שזה מקום מצוין לתרגול. היא אמרה שאני יכולה לקנות 5 (באותם זמנים זה המון, היינו משפחה די עניה) אם אני אבקש בעצמי... עכשיו אני עושה תרגולים כאלה לעצמי. וזה מועיל לי מאוד. אבל בתור ילדה: זה מפחיד, ומשפיל (אני לא יכולה אפילו לקנות מסטיק!!!!!) ו... כל מי שמגמגם יודע את ההרגשה... טיפולים, טיפולים, כולל כמה שרלטנים שהבטיחו להסיר ממני את העין הרעה שגורמת לי לגמגם אך בעצם הסירו את הכסף המועט שהיה לאמא שלי בכיס... מהפנטים... ועוד קלינאי תקשורת - כאלה שהבטיחו שיטות ייחודיות... ובכל זאת,תשאלו, האם משהו עזר? לפחות קצת? לפחות לזמן מה? כמובן!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה עזר לאמא שלי להרגיש פחות אשמה. אז הורים יקרים - לפני שאתם גוררים את הילד הקטן שלכם לטיפולים - תחשבו: בידיעה שנכון להיום אין טיפול לגמגום - האם הטיפול נועד לעזור לו או לכם? זהו הוצאתי את זה ספק אם למישהו יהיה כוח לקרוא את כל זה אבל הוצאתי שיהיה לכולכם שבוע טוב ויקי
