אוי... כרעכץ...
נכנסנו לאולם הספורט. קיבלנו כרטיס בצורת פרח לחבר לחולצה. כל כיתה קיבלה פרח בצבע אחר. אני הייתי בא'1, אבל עדיין לא הפנמתי את זה. ישבנו על ספסלים נמוכים של האולם. בת דודה שלי ישבה לידי. המשפחה שלה בדיוק חזרה משליחות בחו"ל והיא דיברה בעיקר איטלקית ועברית קלוקלת... ביקשו שנהיה באותה כיתה, וזה הנס של שתינו. מישהו, בטח המנהל, אמר כל מיני דברים ולא הצלחתי לעקוב. הוא הצביע על המורות ואמר - זאת מלכה, המורה של א'1, זאת אסתר (נדמה לי) והיא המורה של א'2, וזאת שושנה, המורה של א'3. בת דודה שלי הסתכלה על שושנה ואמרה "בטח זאת שלנו". היא הייתה מורה קשישה ובליבי חשבתי שאני מעדיפה אחת מהשתיים האחרות. אחר כך התברר שאנחנו אצל מלכה. מזל מספר שתיים. שנים אחר כך, כשכבר הייתי בחטיבת ביניים או בתיכון, שמעתי סיפורים על המורה המזעזעת ההיא. אמרו לי שהיא הרביצה לילדים בסרגל. שלא נדע. קיבלנו צבעים חדשים וצבענו דף צביעה של ילדים עם ילקוט. הילקוט שלי היה אדום בלי שום ציור. רק תא ראשי ותא אחד מקדימה, שדמיינתי שהוא הפה של הילקוט. שמחתי בילקוט הזה, כי לאחי הגדול היה אותו ילקוט, אבל ירוק. בעצם, היו לו שניים אותו דבר, כי שנה קודם הוא עבר תאונת דרכים בדרך לבית הספר והילקוט שלו נקרע... נכנסנו לכתה ואבא שלי צילם אותי יושבת לידה. שתינו עם קוקיות, יושבות מאחורי שולחן ירוק ולפנינו כרטיסים עם השמות שלנו. אני עם שמלה משובצת אדום-לבן, בת דודה שלי בבגד ורוד. היא נראית בהלם. בקושי הצליחה להוציא חיוך. אני מחייכת מאוזן לאוזן. אולי לא היה כל כך נורא... מתי יהיה שירשור על זיכרונות מכתה א'?
