"אמא! הוא דחף אותי"

[sarush]

"אמא! הוא דחף אותי"

שלום לכולם/ן, אני מפורום שכן ורוצה לשמוע את דעותיכם/ן ועצתכם/ן: ניר בן שנתיים ונמצא בגן פרטי עם עוד 17 ילדים בסביבת גילו. כעיקרון אני מרוצה מאד מהגן ויודעת שהמטפלות מאד אוהבות אותו ומגוננות עליו כשילדים אחרים מציקים/דוחפים/מרביצים וכו'. ניר עצמו לא מרביץ ולא דוחף למיטב ידיעתי (גם המטפלות אומרות). יש שני ילדים ספציפיים בגן שניר מספר שהם מרביצים (אחד מהם מאד אוהב את ניר וביום ההולדת בא ונתן לו נשיקה..). ראיתי במו עיני שהגננת מנסה ללמד ולחנך לא להרביץ אבל לא תמיד אפשר לשלוט על כולם בכל רגע נתון. ביום שישי חגגנו יומולדת בגן וראיתי את אחד הילדים דוחף את ניר ומציק לו (אח"כ עשה זאת לעוד ילדים - מעין "ניג'וס" שכזה שנראה כמו נסיון למשיכת תשומת לב..). ניר פנה אלי ואמר: "הוא דחף אותי!!" בקול מתבכיין ואומלל. כשזה קרה הוא הגן על עצמו וכאילו דחף בחזרה. אני לא אמרתי דבר רק חיבקתי, כי הילד ההוא כבר הלך והחגיגה עמדה להתחיל... ולשאלת מליון הדולר: מה להגיד לו? לדחוף בחזרה? להחזיר? לשתוק? בבית לרוב אמרתי לו לדחוף בחזרה או להרביץ בחזרה (לא יודעת אם זה פוליטקלי קורקט.. אבל אני לא רוצה שהוא יחטוף רק כי הוא נחמד ולא מחזיר). באותה סצנה בגן פתאום לא היה לי נעים להגיד: "תדחוף בחזרה"... כמובן שאתייעץ גם עם הגננת אבל מעניין אותי לשמוע עוד דעות. תודה מראש.

 

[תּמר]

אני נגד דחיפה בחזרה.

לילדי הגדולים יותר, הצעתי להמנע מסיטואציות כאלו. אם ילד דוחף/מכה - שילכו למקום אחר וישחקו עם מישהו אחר. גם הצעתי להם להביע את הרגשתם בקול - זה לא נעים לי וכדומה.

 

[sarush]

מבינה

רק שכמו שציינת זה מתאים לילדים גדולים יותר... בגיל הזה נראה לי שעוד אין לו ממש מושג מה לעשות גם אם אגיד לו (אולי אני ממעיטה באינטיליגנציה שלו?..).

 

[גלילה2]

למה לדחוף בחזרה?

את באמת רוצה שהוא יחזיר דחיפה? מה זה יתן? אם הוא ילד עדין, או פשוט מספיק בוגר כדי להבין שאסור לדחוף (וכך נשמע מדבריך) אז מה הטעם לומר לו לדחוף בחזרה? הלחץ להתנהג באופן שלא מתאים לאופיו נראה לי מעיק יותר מדחיפה מזדמנת, ואם הוא כבר מבין שאסור לדחוף, אז למה מותר לדחוף בחזרה? (באמת, למה?) גם הבת שלי מהנדחפים ולא מהדוחפים. הגננות ספרו לי שהיא מתרחקת מהפרועים והאלימים ומעדיפה את חברת השקטים יותר, וזה בלי שאמרתי לה. כשאני איתה אני מסבירה לה הילד דחף כי הוא לא מבין שאסור, או לחלופין כי רצה לשחק איתה ולא ידע להגיד איך. נראה לי חשוב לפרש לה את המצב כי אני מרגישה שהיא נפגעת יותר מההפרה הבוטה של מה שאסור מאשר מהדחיפה עצמה - עוד סיבה למה לא לומר לדחוף בחזרה. מעבר ללהסביר את הסיטואציה (וכמובן לשבח את ההתנהגות הבוגרת והחכמה שלו) ולספק נחמה לרגשות הפגועים אני לא רואה מה את עוד יכולה לעשות. ילדים שדוחפים ימשיכו לדחוף, והוא צריך למצוא בעצמו את דרך ההתמודדות המתאימה לו.

 

[לאה_מ]

גם אני נגד לדחוף בחזרה

ועל כך יש לי ויכוחים מרים עם אבי ילדי... אני חושבת, בעיקר, שצריך לאפשר לילד למצוא את דרך התגובה שמתאימה לו. ברור שלהורים יש מקום בהכוונה, וברור שאם דרך התגובה שמתאימה לבן שלי היא להביא מוט ברזל ולהרביץ למי שהכה אותו, כנראה כדאי לי לעבוד איתו על פיתוח דרכים יעילות יותר, אבל מנסיוני, כשהורה "דוחף" ילד שלא באופי שלו להחזיר ואומר לו "תחזיר לו", "אל תהיה פראייר", "פעם אחת תרביץ לו ותראה שהוא לא יתעסק איתך יותר" זה גורם יותר נזק מתועלת. sarush, אם היית אומרת, שהתגובה הספונטנית של ניר היא לדחוף בחזרה, לא הייתי אומרת לך להטיף לו מוסר שלא יעשה זאת. אבל אם התגובה שלו היא לא לדחוף - גם לא הייתי מעודדת אותו לעשות את ההיפך ממה שהוא מרגיש. אני רואה את הבן הצעיר שלי, שהוא לטעמי בעל התגובות היעילות ביותר מבין שלושת הילדים שלי, והתגובה שלו היא על פי רוב מילולית "תפסיק לדחוף אותי", "אני לא אהיה חבר שלך", "לא נעים לי שאתה דוחף אותי" וכד'. לעתים הוא "מחזיר". התגובות שלו נראות לי כל כך יעילות, שאני משתדלת בכל הכח לא להתערב ו"לקלקל" לו... אני רוצה גם להזכיר, שגיל שנתיים הוא גיל בו הכישורים החברתיים של הילדים הם עדיין כל כך גולמניים, שכל הדחיפות והמכות האלה הן באמת על פי רוב ביטוי לחוסר יכולת לבטא רצון לשחק, לשתף פעולה, ביטוי לא יעיל של כעסים או תסכולים... ובקיצור - לא נועדו להיות פעולות אלימות. אני חושבת, שכאשר אנחנו מעודדים את ילדינו "להחזיר", אנחנו תורמים רבות למצב שאני רואה בכתה של בני הבכור (בן 11), שאם ילד נתקל בטעות במישהו אחר, הילד שנתקלו בו מפרש זאת כמעשה אלימות, שגורר תגובה אלימה. אפשר לעקוב ולראות האם לילד תגובות יעילות להתמודדות עם דחיפות/מכות מסוג כזה, ואם לא - לנסות לברר, יחד איתו, איזה סוג של תגובה נראה לו הטוב ביותר.

 

[mishtal]

אני גם לא מעודדת את טל

"להחזיר" כשדוחפים אותה או מושכים לה בשיער ואף מעירה לה כשהיא מחזירה. אני נוהגת לתת לה מספר אפשרויות כגון "תגידי לו/לה שכואב לך ולא נעים לך", "אל תדחוף/י אותי" וכ'ו או מייעצת לה להתרחק מהאיזור... אני ממש לא מרגישה בנוח כשהיא מחזירה וחושבת שזה רק מסלים את מעגל האלימות. אבל האמת היא שאנחנו בתקופה הפוכה: טל דוחפת ומושכת די הרבה בשיער, בעיקר של חברתה הטובה ביותר...

אני מסבירה לה שוב ושוב שאסור וכ'ו אבל זה תהליך ממש קשה שלוקח זמן. למזלי, הצד השני- הילדים "המוכים" והוריהם- מגלה הבנה לעניין ולא נמנעות אינטראקציות אחה"צ בשל הסיבה הזו. אני כבר מרגישה שיש התמתנות מסוימת בהתנהגות.

 

[sarush]

תודה על התשובות

ורק רוצה לציין שאני ממש לא דוחפת אותו להחזיר, זה יותר בכיוון של עצה ולא של "פקודה" או הוראה שהוא מרגיש מחוייב לעשותה. גם אני וגם בעלי טיפוסים עדינים וממש לא היינו מה"מרביצנים"או ה"מחזירים"... אולי בגלל זה קשה לי לראות/לדמיין את ניר חוטף... ואני יודעת שבגיל הזה המניעים של ה"הרבצות" הם שונים מאשר בגילאים מאוחרים יותר. אני יכולה לומר לו שאם ילד X מרביץ לו שילך למקום אחר, הוא פשוט בגיל כזה שילד X עלול לרוץ אחריו (מתוך משחק ובידור גרידא) ולהמשיך להרביץ... וכל שאני רוצה הוא שניר לא יסבול... אנסה להתייעץ גם עם הגננת שלו ולשמוע מה יש לה להגיד, בהכירה את הנפשות הפועלות.

 

[לאה_מ]

משהו לגבי "עצה" ו"פקודה" -

אני מבינה מה את אומרת, ובכל זאת... הרצון של הילדים שלנו לרצות אותנו, לעמוד בציפיות שלנו, הוא כל כך חזק, שלא צריך שזו תהיה פקודה. מספיק שהוא תופס זאת כמשהו שישמח אותך, שירצה אותך... ואם גם את וגם אבא שלו לא מהמרביצנים - אז סביר שזו גם לא תהיה תגובה שמתאימה בשבילו, לא? את יכולה לנסות, אולי, להזכר, אלו תגובות כן היו יעילות מבחינתך?

 

[sarush]

מממ....

בתור אחת שנשארה עם אמא עד גיל 3 וחצי בבית - אני לא ממש יכולה לתרום לו עצות לגיל שנתיים...

מגן טרום חובה לא זכורים לי בכלל מקרים של הרבצות.. בימי ביה"ס פשוט הייתי נורא קטנטונת כזו שריחמו עליה ולא עיצבנתי אף אחד..תמיד רצו להגן עלי. אני מניחה שללכת לגננת זו אופציה אחת - אבל נדמה לי שהוא לא ממש יקלוט מה אני רוצה מחייו. (ואגב אנחנו לא מפמפמים לו את עניין ה"להחזיר", זה נאמר בדרך אגב פעם או פעמיים וניר לא ממש התייחס כך שקשה לי להאמין שהוא יעשה זאת רק כדי לרצות אותנו).

 

[irisgh]

עוד:

אני אמרתי לבן שלי, לפעמים בקול רם כשגם הילד השני שומע, 'לא נעים לנו פה. בוא נשחק במקום אחר. אנחנו לא משחקים עם מי שדוחף' וכיוב'. אמרתי את זה, אני זוכרת, כשבני היה בן החל משנתיים וכמה חודשים. אני חושבת שאפשר גם בגיל שנתיים. המסר הוא - אם לא נעים לך, אל תשאר פה. אל תהיה קרבן, תתרחק. תמצא מקום יותר נעים. (ולא אל תהיה קרבן, תהיה תקפן). זה נראה לי גם מסר שיכול לגדול איתו. לא לכל אחד ניתן להחזיר. אבל לרוב, ניתן להתרחק, לשחק עם ילד אחר, וכיוב'. כשאני אומרת את זה בקול רם, זה בעצם לתת דוגמא גם למה הילד שלי עשוי להגיד, משיהיה מסוגל לדבר (אני לא משחק עם מי שדוחף, וכד'). אגב, גם הבן שלי לא הרביץ, דחף.. בגילאי עד שנתיים, למרות שהיה אקטיבי מאוד, ובשנתיים וחצי משהו השתנה אצלו. כך שלא לעולם חוסן.

 

[שירה של נועם]

גם אצלנו נועם היה מהנדחפים

ולפתע פתאום, מבלי שהרגשנו, הילד ה"אירופאי" שלנו, בעל הנימוסים ההולנדים המושלמים, הפך לדוחף. אבל כל זמן שהדחיפות שלו הן בגבול הסביר, אני דווקא לא מוצאת בכך שום רע.לדעתי, חשוב להתנסות גם בצד הזה של המתרס. נכון, אמרתי לו שזה לא נעים לילד הנדחף, שגם הוא לא אהב שדחפו אותו ושאני מבקשת ממנו להפסיק לדחוף, אבל לא עשיתי מזה אישיו גדול מדי (גם כדי שהוא לא יתחיל לעשות לי דווקא ולדחוף עוד ועוד). אני מאמינה שהוא צריך לעבור גם את השלב הזה, וכל זמן שהוא לא גורם נזקים אמיתיים, זה לא נורא.