הוא גם הפיק את פייג' ופלאנט
זאת לא הנקודה. הנקודה היא שסטיב אלביני נתן ונותן לאבומים שהוא מפיק צליל הרבה יותר קשה ממה שמפיקים אחרים היו נותנים. לא רק זה, אלא שהשירים עצמם, יותר מחצי דיסק, הם קשים יותר להאזנה (tourette, milk it לדוגמה). כמו שאמרתי, לפני שהוא יצא בגפן חשבו שהוא "התאבדות מסחרית" ואיימו לגנוז את האלבום, ולכן הם גם הביאו את סקוט ליט כדי שימקסס מחדש (לא יפיק מחדש) את הארט-שייפד בוקס ואת אול אפולוג'יס. אחרי שהאלבום יצא נירוונה עשו הרבה פחות ראיונות והוציאו פחות קליפים מאשר כאשר יצא נוורמיינד. העובדה שהם היו בכותרות יותר מסאונדגארדן למשל, היא בגלל שכל התעשייה חיכתה בכליון עיניים לאלבום חדש של נירוונה נרבה יותר ממה שהיא חיכתה לאלבום חדש של סאונדגארדן, אז מן הסתם ניתנה להם הרבה יותר תשומת לב, וזה אולי "החיבוק החם" שאתה מדבר עליו, למרות שהכינוי היותר מתאים יהיה "אחיזת חנק". ו"הם החזירו חיבוק חם" - זה פשוט שטות גדולה אחת גדולה. לקראת סוף החיים שלו קורט שנא יותר ויותר את הקהל הענק של נירוונה. ואני לא כ"כ יודע למה אתה מתכוון ב"מעריץ עיוור", כי הרי מוזיקה היא דבר ראשון (וגם דבר אחרון, בעצם) זה עניין רגשי - אהבה למוזיקה מסוימת, ואם "אהבה עיוורת". בסופו של דבר ישנן מעט מאוד להקות אם בכלל שיענו על הסטנדרטים הכי מחמירים של "אנטי מיסחור", אם אכן יש כזה דבר, ואני חושב שהרוב המוחלט של הלהקות, לו היו מקבלות תשומת לב בסדר גודל שנירוונה קיבלו, היו מתנהגות הרבה פחות "אנטי" מאיך שנירוונה התנהגו.