אמאלה..

[אוריקוש 18]

אמאלה..

טוב זאת כבר הפעם השלישית בערך שאני מנסה לכתוב את ההודעה הזאת ולא מצליחה..לא יודעת מאיפה להתחיל.. אז אני אנסה בכל זאת לכתוב. זה נושא שקצת מבאס אותי\מפחיד אותי..רוצה לשמוע את דעתכם.. יש לי דוד בן 45 בערך..רווק..חיי בבית של סבא וסבתא(ההורים שלו).. עובד מהבית..(עו"ד) הוא נראה מוזנח ולא מטפל בעצמו.. בילדותו סבא וסבתא שלי לא הסתדרו ביניהם אז סבתא הייתה הולכת לעבוד עד שעה מאוחרת וחוזרת להתקלח ולישון. ככה שלא ראה את סבתא ולא קיבל מספיק תשומת לב. אני לא חושבת(בתכלס אני לא יודעת) אם יש לו\היו לו חברים בילדותו.. יש לי עוד דוד (אח שלו) שדווקא כן הצליח להסתדר יותר בחיים..עובד מחוץ לבית..בחברת הייטק..יש לו (אני מניחה) חברים מהעבודה..הוא יוצא לעשות כושר..מטייל בחו"ל..אבל גם הוא רווק.. ממש מפחיד אותי הקטע של להגיע לגיל 45 ולא למצוא את עצמי\לחיות בלי חברים\לחיות על חשבון ההורים שלי.. הייתי רוצה להתחתן, לעשות ילדים, ללמוד, להתפתח, לעבוד..שחיי יהיו מאושרים בזכות עצמי.. אני יודעת שאני לא אגיע למצב כזה כי כבר עכשיו אמא שלי "מסלקת" אותי מהבית וכל הזמן אומרת שאחרי השחרור אמצא ישר עבודה ואם לא לא אגור בבית.. כמובן שאני שמחה שהיא אומרת לי ככה..לא רוצה לגור על חשבון ההורים.. זהו...קצת פרקתי...כבר מזמן זה הציק לי ולא יודעת מה לעשות.. רק חבל לי על הדוד הזה שאני מרגישה שקצת ביזבז את החיים שלו. הוא הלך ללמוד משפטים בגלל שאמא שלי הלכה ללמוד משפטים.. באמת שחבל לי עליו...אבל אני לא חושבת שיש לי דרך לעזור לו בזה.. ברור שאפשר לעשות שינוי בכל גיל שרוצים..השאלה אם רוצים.. תודה על ההקשבה

 

[זאדק הערס הפולני]

מכיר את הבעיה .. יש לי דודה (יותר נכון בת דודה של אימי) והיא בת שישים פלוס .. רווקה שלא מצאה את הצורך להתחתן אפ'פם למרות שהיו לה מחזרים לפי מה שהיא מספרת .. אם טוב להם עם הסגנון חיים שלהם והם מרוצים ממנו אז אל תתערבי ותשמחי בשבילהם שטוב להם בחיים וזייהו ..

 

[אור המוקשים]

אני חושבת שאין לך מה לדאוג,

כי לדעתי זה עניין של בחירה. נכון, יש כאלה שיותר קל להם (כלכלית) לשכור דירה ולהחזיק רכב וכל המותרות. אבל - מי שבאמת רוצה אז הוא יוריד מדברים אחרים וישקיע בדירה. אני מכירה גם אנשים שחיים על משכורת מינימום ומשכירים דירה. הם מוותרים על דברים אחרים. ולא רק עניין הדירה אלא עניין הסטטוס - אני לא יודעת מה הוא עשה כדי לא להיות רווק עדיין, ובנושא הזה - כן, לא תמיד יש מזל. אבל אני חושבת שהוא נמצא בגיל שזה קצת מרתיע שהוא גר עם ההורים עדיין ויכול להיות שזה מה שמקשה עליו במציאת זוגיות. אם הוא ייקח את עצמו בידיים ויעבור לדירה משלו יכול להיות שזה יהיה פתח גם לזוגיות.

 

[Redemption Of Love]

עצם זה שאת מודאגת

זה כבר מצב טוב. סימן שתשקיעי מאמצים לא להגיע למצב כזה, והמודעות זה הצעד הראשון. חשוב להיות מודעים לרצונות ולשאיפות, גם אם הם מעורפלים, ותמיד לחתור קדימה. נראה לי שבמקרה הזה את בסדר גמור...

 

[no nick 1989]

אני מה זה מזדהה

גם אני מפחדת מזה ממש. יש לי דודה באמצע שנות ה50 שלה והיא מעולם לא התחתנה ויותר מכך היא גם מעולם לא הייתה עם אף אחד. [כן כן הזוי] תמיד שאמא שלי מעצבנת אותי עם ה"תמצאי כבר מישהו,בגיל שלך הייתי נשואה" אז אני אומרת לה "לא רוצה,אני אהיה כמו דודה *השם שלה* ואז היא מה זה נבהלת

אבל מה שחשוב זה שאת יודעת מה את רוצה,וזה להיות במצב שונה. עצם זה שאת מפחדת מזה,זה ייתן לך מוטיבציה לעשות הכל כדי שזה לא יהיה המצב.. חוצמזה,תרגעי את כולה בשנות ה20

יש זמן לדאגות הללו

 

[goldy]

אין לך מה לדאוג

בתור אישה *מובטח לך בוודאות של 100%* לחוות את החיים בכלל ובמלואם בפרט רק כי את קיימת. הודעתך לעיל תקפה רק ל"זכרים סטרייטים שאינם אלפא".

 

[Purple Mushroom]

אני קצת כזה כבר עכשיו.

בקיצור: נפגעתי נפשית בגיל 18 וחצי. עוד מעט בן 36, ועוד 9 וקצת שנים, גם אני אהיה כזה קצת. אבל נאבק על העצמאות שלי, ומחפש עבודה, וחי מאוד צנוע, כי יש לי מטרה גדולה בחיים : לקנות דירה, ואז אוכל להיות אולי יותר עצמאי, ואולי יהיה לי יותר כסף לעצמי, ואהיה פחות תלותי באמא שלי.

. לפחות כרגע וכיום, וגם בעתיד המסתמן, אני לא ממש חי בדירה של אמא שלי. (למרות שתלוי בה).

 

[א ו פ ו ס ו ם]

יש לי דוד עם סיפור דומה/שונה

האח הקטן של אמא שלי, אני לא יודעת בדיוק בן כמה הוא אבל זה בתחילת שנות ה40. לדעתי הוא אדם נפלא, מקסים ומיוחד! אבל הוא מאוד מאוד ביישן ומעולם לא היתה לו בת זוג (או משהו קרוב לכך), אני גם די בטוחה שאין לו חברים. הוא גר עם סבתא שלי עד יום מותה לפני 5 שנים אבל ממש אי אפשר להגיד שהוא חי על חשבונה, להיפך! הוא הקל על החיים שלה מאוד... קודם כל היא לא היתה לבד, ודבר שני אני חושבת שהוא היה המפרנס העיקרי בבית שלהם... זו הסיבה שכשהיא נפטרה אמא שלי ושאר האחים שלה החליטו לתת לו את הדירה של סבתא שלי ובכלל את מלוא רכושה. האמת היא שאף פעם לא התיחסתי לאופן שבו הוא חי עד לפני כמה שנים... זה היה בעיני לגמרי נורמלי שהוא גר עם סבתא שלי ולא התעסקתי בזה בכלל... עד שסבתא שלי נפטרה וראיתי איך הוא נשבר, אז הבנתי שסבתא שלי היתה לא רק אמא שלו- היא היתה כל החיים שלו... אליה הוא חזר הביתה ואיתה הוא חי ומאותו הרגע הוא נשאר לבד, והוא היה מבועת... לכן אני ובעלי משתדלים לבקר אותו די הרבה בכל מני תירוצים ולהזמין אותו לכל מני מקומות. לפני כמה חודשים גם שכנענו אותו להתחבר לאינטרנט ונראה שהוא די זורם עם הרעיון, גולש קצת בצ'טים וכאלה... ואולי זו נשמעת המלצה "מפוקפקת" אבל לדעתי זה יועיל לו לרכוש מעט מיומנויות חברתיות ואולי יעזור לו לא לשקוע בדיכאון (בהנחה שהוא לא כבר בכזה, אנחנו מבקרים הרבה אבל השיחות לא יותר מדי אישיות, יותר כיף של סרט וארוחה וכאלה). אבל עם כל האהבה שלי כלפיו, דווקא אחרי שרואים את זה... ודווקא בתור ביישנית בעצמי... זה מאוד מפחיד להיקלע למקום כזה... ממש לא בקטע של זוגיות כמו התמונה הכללית כולה שהיא פשוט אפורה ועצובה.