אמאלה אנחנו פוחדים..
- פותח הנושא חנה גונן
- פורסם בתאריך
חנה זה קורה גם לילדים שלי
ולדעתי זה עניין של זמן. בהתחלה הם פחדו נורא משואב האבק. ומכל דבר שמחריש יחסית אוזניים. היה לי פתרון שעזר להם- למשל עם השואב כיביתי אותו ובקשתי מהם להדליק אותו, בהתחלה היה סרוב אבל במשך הזמן- כשהסכימו, זה עזר להם לגרש את הפחד. אני לא אומרת שישתמשו במסור, אבל אפשר להראות להם אותו כשהו מכובה, וגם שיראו את התהליך העבודה שלו- זה דיי מקל. בהצלחה
ולדעתי זה עניין של זמן. בהתחלה הם פחדו נורא משואב האבק. ומכל דבר שמחריש יחסית אוזניים. היה לי פתרון שעזר להם- למשל עם השואב כיביתי אותו ובקשתי מהם להדליק אותו, בהתחלה היה סרוב אבל במשך הזמן- כשהסכימו, זה עזר להם לגרש את הפחד. אני לא אומרת שישתמשו במסור, אבל אפשר להראות להם אותו כשהו מכובה, וגם שיראו את התהליך העבודה שלו- זה דיי מקל. בהצלחה
הזכרת לי עם השואב אבק...
לעומר היתה תקופה של פחד היסטרי מהשואב אבק. יום אחד אבא שלי המציא לו סיפור על שואב האבק של סבא שהתקלקל והיה צריך לקחת אותו לתיקון. סיפור מאד מפורט על כל הפעולות שהיה צריך לעשות כדי לתקן את השואב ("אז סבא לקח את השואב, והכניס אותו לקופסה גדולה, ושם אותו בתא המטען של האוטו שלו..."), ועומר מאד אהב את הסיפור הזה, ורצה תמיד להשתתף בהשלמת הפרטים בסיפורו. ואחרי זה הוא הפסיק לפחד מהשואב. אולי כי הוא הרגיש שותף ב"החלמה" שלו.
לעומר היתה תקופה של פחד היסטרי מהשואב אבק. יום אחד אבא שלי המציא לו סיפור על שואב האבק של סבא שהתקלקל והיה צריך לקחת אותו לתיקון. סיפור מאד מפורט על כל הפעולות שהיה צריך לעשות כדי לתקן את השואב ("אז סבא לקח את השואב, והכניס אותו לקופסה גדולה, ושם אותו בתא המטען של האוטו שלו..."), ועומר מאד אהב את הסיפור הזה, ורצה תמיד להשתתף בהשלמת הפרטים בסיפורו. ואחרי זה הוא הפסיק לפחד מהשואב. אולי כי הוא הרגיש שותף ב"החלמה" שלו.
חיבוק
כשילד מפחד, ולא משנה אם הפחד הוא רציונלי או לא, סביר בעינינו או מגוחך (בעיניהם הוא לא מגוחך בכלל!) - הוא צריך אמפטיה והרגעה. חיבוק בדרך כלל עושה את העבודה היטב, ועם הזמן והנסיון, הם לומדים שהרעש הזה לא מסוכן, ואין ממה לפחד... כשאפשר, כדאי להזהיר מראש שעומד להתחיל רעש (אחרת נבהלים גם אם לא מפחדים). אגב, לא הבנתי מה ההקשר של התאומים. מה, רק הם מפחדים? מה, שניהם מפחדים אותו דבר? וגם אם כן, זה לא נראה לי קשור לתאומות (אם הם נשארו בביה"ח הרבה זמן, אז אולי זו הסיבה אבל זה קשר משני), ולכן אין צורך להתייחס אליהם כאל "תאומים" בהקשר הזה, אלא פשוט שני ילדים, שמפחדים מרעש.
כשילד מפחד, ולא משנה אם הפחד הוא רציונלי או לא, סביר בעינינו או מגוחך (בעיניהם הוא לא מגוחך בכלל!) - הוא צריך אמפטיה והרגעה. חיבוק בדרך כלל עושה את העבודה היטב, ועם הזמן והנסיון, הם לומדים שהרעש הזה לא מסוכן, ואין ממה לפחד... כשאפשר, כדאי להזהיר מראש שעומד להתחיל רעש (אחרת נבהלים גם אם לא מפחדים). אגב, לא הבנתי מה ההקשר של התאומים. מה, רק הם מפחדים? מה, שניהם מפחדים אותו דבר? וגם אם כן, זה לא נראה לי קשור לתאומות (אם הם נשארו בביה"ח הרבה זמן, אז אולי זו הסיבה אבל זה קשר משני), ולכן אין צורך להתייחס אליהם כאל "תאומים" בהקשר הזה, אלא פשוט שני ילדים, שמפחדים מרעש.
דרורית אמיתי-דרור 1
New member
כרמית , את מאד צודקת
שלום כרמית, אני מאד מסכימה עם מה שכתבת ורוצה להדגיש שכדאי וחשוב לא להתייחס ל"תאומים" כאל יחידה אחת. ילדים נוטים לפחד מרעש פתאומי וחזק- ולאלה שהם סופר-סנסיטיביים (נושא רב משמעות שכדאי להתעניין בו כהורים וכאנשי מקצוע!!!!) קשה יותר. גם אני מציעה להכין אותם מראש (דקה או שתיים לפני כן. להפוך את הרעש למשחק , לעשות "טוווו" וכו´, להרעיש איתם במקלות וכו´) ולהיות רגישים לקושי שלהם. אוזניות עם מוזיקה, הגנה, חיבוק ואהדה עוזרים. מובן שלא לגנות או לבטל את הקושי שלהם, לא לצפות מהם שיהיו "גיבורים", לתת לגיטימיציה לתגובותיהם ואם הם כבר וורבליים- לשוחח על הרעש , על הקושי... (בני כמה הם?) תרשו לי להוסיף עוד טיפ לגננות, מטפלות והורים: אם הצופר השכונתי נמצא קרוב אליכם ומשמיע צפירה חזקה - הכינו באותו אופן את הילדים לקראת הצפירה ביום הזיכרון. ולמרות המחויבות הריגשית שלנו לזכר הנופלים- דאגו שאחד מהמבוגרים יהיה פנוי לילד רגיש במיוחד או ילד שקשה עם צלילים כאלה - גם על חשבון עמידה בדום. קחו אותו על הידיים או כל מה שמתאים לו. דברו עם הגננת על כך מראש- אם יש צורך. לגננות קשה (ריגשית, חברתית, מוסרית- ובמיחוד טכנית) להתארגן עם זאטוטים רבים שנבהלים בצפירה. אם הילד שלכם רגיש במיוחד- בקשו אותה להתארגן מראש כדי לעזור. ועוד דבר: ראיתי , לעתים קרובות, גננות שמעמידות ילדים בני שנתיים בדום מתוח בצפירה- וגם מסבירות להם (במילים פשוטות, אמנם) על חללינו או על השואה. הורים יקרים: תפקחו אוזניים ועיניים ותוודאו מראש מהי המדיניות של הגננת בעניין זה ואם היא מתאימה להשקפת עולמכם על ילדים ועל חינוכם. לדעתי- זה מיותר מאד (ואני משתמשת במילים עדינות), לא מתאים ולא מוסיף לילדים מבחינה קוגניטיבית- ומבלבל מבחינה ריגשית . קשה לנו, כחברה שחווה כל הזמן את השכול, להתעלם במסגרת חינוכית מהמסר החברתי והחינוכי של כבוד לנופלים- אבל כשמדובר בילדים בגיל הרך, שבכל מקרה עדיין אינם מבינים את המשמעות של המוות, של הקרבה ושל חברה, אין צורך להעמיס עליהם את החוויה הזו. זהו. גלשתי מ"פחד מרעש" אל הצפירה ואל הנופלים- אבל הרי הכל קשור אצלנו בהכל. דרורית אמיתי-דרור, יועצת להורים ולאנשי מקצוע.
שלום כרמית, אני מאד מסכימה עם מה שכתבת ורוצה להדגיש שכדאי וחשוב לא להתייחס ל"תאומים" כאל יחידה אחת. ילדים נוטים לפחד מרעש פתאומי וחזק- ולאלה שהם סופר-סנסיטיביים (נושא רב משמעות שכדאי להתעניין בו כהורים וכאנשי מקצוע!!!!) קשה יותר. גם אני מציעה להכין אותם מראש (דקה או שתיים לפני כן. להפוך את הרעש למשחק , לעשות "טוווו" וכו´, להרעיש איתם במקלות וכו´) ולהיות רגישים לקושי שלהם. אוזניות עם מוזיקה, הגנה, חיבוק ואהדה עוזרים. מובן שלא לגנות או לבטל את הקושי שלהם, לא לצפות מהם שיהיו "גיבורים", לתת לגיטימיציה לתגובותיהם ואם הם כבר וורבליים- לשוחח על הרעש , על הקושי... (בני כמה הם?) תרשו לי להוסיף עוד טיפ לגננות, מטפלות והורים: אם הצופר השכונתי נמצא קרוב אליכם ומשמיע צפירה חזקה - הכינו באותו אופן את הילדים לקראת הצפירה ביום הזיכרון. ולמרות המחויבות הריגשית שלנו לזכר הנופלים- דאגו שאחד מהמבוגרים יהיה פנוי לילד רגיש במיוחד או ילד שקשה עם צלילים כאלה - גם על חשבון עמידה בדום. קחו אותו על הידיים או כל מה שמתאים לו. דברו עם הגננת על כך מראש- אם יש צורך. לגננות קשה (ריגשית, חברתית, מוסרית- ובמיחוד טכנית) להתארגן עם זאטוטים רבים שנבהלים בצפירה. אם הילד שלכם רגיש במיוחד- בקשו אותה להתארגן מראש כדי לעזור. ועוד דבר: ראיתי , לעתים קרובות, גננות שמעמידות ילדים בני שנתיים בדום מתוח בצפירה- וגם מסבירות להם (במילים פשוטות, אמנם) על חללינו או על השואה. הורים יקרים: תפקחו אוזניים ועיניים ותוודאו מראש מהי המדיניות של הגננת בעניין זה ואם היא מתאימה להשקפת עולמכם על ילדים ועל חינוכם. לדעתי- זה מיותר מאד (ואני משתמשת במילים עדינות), לא מתאים ולא מוסיף לילדים מבחינה קוגניטיבית- ומבלבל מבחינה ריגשית . קשה לנו, כחברה שחווה כל הזמן את השכול, להתעלם במסגרת חינוכית מהמסר החברתי והחינוכי של כבוד לנופלים- אבל כשמדובר בילדים בגיל הרך, שבכל מקרה עדיין אינם מבינים את המשמעות של המוות, של הקרבה ושל חברה, אין צורך להעמיס עליהם את החוויה הזו. זהו. גלשתי מ"פחד מרעש" אל הצפירה ואל הנופלים- אבל הרי הכל קשור אצלנו בהכל. דרורית אמיתי-דרור, יועצת להורים ולאנשי מקצוע.
כמו שדרורית כתבה- להתחבר לצפירה
הי, לפני שנה שמעתי, אחרי צפירת יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל (שהיייתה ,כרגיל, די סמוכה במועד לצפירת יום הזכרון לשואה ולגבורה), שבאחד הגנים בסביבתי, אכן הגננת ממש אירגנה את הילדים לצעוק, לעשות רעש,עם "עזרי רעש", כדי לגבור על רעש הצפירה =לגבור על הפחד. הרעיון מאד מצא חן בעיני. אצלי במשפחתון הקטן, יכולתי לחבק את כל מי מהחמישה שרצה. לא כולם רצו. הרעיון בהחלט נראה לי, ואכן צריך להתגבר על מוסכמות, דבר שאינו פשוט, במיוחד לאנשים שיש להם נגיעה אישית לנושא(ולמי אין?, כמעט לכולנו יש...). דסי
הי, לפני שנה שמעתי, אחרי צפירת יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל (שהיייתה ,כרגיל, די סמוכה במועד לצפירת יום הזכרון לשואה ולגבורה), שבאחד הגנים בסביבתי, אכן הגננת ממש אירגנה את הילדים לצעוק, לעשות רעש,עם "עזרי רעש", כדי לגבור על רעש הצפירה =לגבור על הפחד. הרעיון מאד מצא חן בעיני. אצלי במשפחתון הקטן, יכולתי לחבק את כל מי מהחמישה שרצה. לא כולם רצו. הרעיון בהחלט נראה לי, ואכן צריך להתגבר על מוסכמות, דבר שאינו פשוט, במיוחד לאנשים שיש להם נגיעה אישית לנושא(ולמי אין?, כמעט לכולנו יש...). דסי
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.