כרמית , את מאד צודקת
שלום כרמית, אני מאד מסכימה עם מה שכתבת ורוצה להדגיש שכדאי וחשוב לא להתייחס ל"תאומים" כאל יחידה אחת. ילדים נוטים לפחד מרעש פתאומי וחזק- ולאלה שהם סופר-סנסיטיביים (נושא רב משמעות שכדאי להתעניין בו כהורים וכאנשי מקצוע!!!!) קשה יותר. גם אני מציעה להכין אותם מראש (דקה או שתיים לפני כן. להפוך את הרעש למשחק , לעשות "טוווו" וכו´, להרעיש איתם במקלות וכו´) ולהיות רגישים לקושי שלהם. אוזניות עם מוזיקה, הגנה, חיבוק ואהדה עוזרים. מובן שלא לגנות או לבטל את הקושי שלהם, לא לצפות מהם שיהיו "גיבורים", לתת לגיטימיציה לתגובותיהם ואם הם כבר וורבליים- לשוחח על הרעש , על הקושי... (בני כמה הם?) תרשו לי להוסיף עוד טיפ לגננות, מטפלות והורים: אם הצופר השכונתי נמצא קרוב אליכם ומשמיע צפירה חזקה - הכינו באותו אופן את הילדים לקראת הצפירה ביום הזיכרון. ולמרות המחויבות הריגשית שלנו לזכר הנופלים- דאגו שאחד מהמבוגרים יהיה פנוי לילד רגיש במיוחד או ילד שקשה עם צלילים כאלה - גם על חשבון עמידה בדום. קחו אותו על הידיים או כל מה שמתאים לו. דברו עם הגננת על כך מראש- אם יש צורך. לגננות קשה (ריגשית, חברתית, מוסרית- ובמיחוד טכנית) להתארגן עם זאטוטים רבים שנבהלים בצפירה. אם הילד שלכם רגיש במיוחד- בקשו אותה להתארגן מראש כדי לעזור. ועוד דבר: ראיתי , לעתים קרובות, גננות שמעמידות ילדים בני שנתיים בדום מתוח בצפירה- וגם מסבירות להם (במילים פשוטות, אמנם) על חללינו או על השואה. הורים יקרים: תפקחו אוזניים ועיניים ותוודאו מראש מהי המדיניות של הגננת בעניין זה ואם היא מתאימה להשקפת עולמכם על ילדים ועל חינוכם. לדעתי- זה מיותר מאד (ואני משתמשת במילים עדינות), לא מתאים ולא מוסיף לילדים מבחינה קוגניטיבית- ומבלבל מבחינה ריגשית . קשה לנו, כחברה שחווה כל הזמן את השכול, להתעלם במסגרת חינוכית מהמסר החברתי והחינוכי של כבוד לנופלים- אבל כשמדובר בילדים בגיל הרך, שבכל מקרה עדיין אינם מבינים את המשמעות של המוות, של הקרבה ושל חברה, אין צורך להעמיס עליהם את החוויה הזו. זהו. גלשתי מ"פחד מרעש" אל הצפירה ואל הנופלים- אבל הרי הכל קשור אצלנו בהכל. דרורית אמיתי-דרור, יועצת להורים ולאנשי מקצוע.