אם פתאום..
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם הוא היה חוזר. לא אם הוא לא היה נהרג, אם הוא היה חוזר עכשיו, אחרי כמעט 6 שנים. מה היה אם הוא היה נכנס בדלת, ואחרי כל החיבוקים ונשיקות היה לי קצת זמן לדבר איתו..הייתי מחכה בסבלנות, מה זה כבר כמה שעות אחרי כמעט 6 שנים? היינו הולכים לאיזה בית קפה, אחד שפתחו אחרי שהוא כבר נהרג ויושבים על איזה כוס מילקשייק (אלא אם כן ב-6 שנים האלה הוא התחיל לאהוב קפה) ומדברים.. מרוב דברים שהיו לי להגיד לו, הייתי שותקת כי מאיפה בכלל מתחילים? מההתחלה? ההתחלה בלעדיו היתה בשבילי כמו סוף.. וכולם מסביב היו מסתכלים עלינו, ולא מבינים מה אני מאושרת כל כך- כולה אח גדול.. אחרי שהייתי מעדכנת אותו בכל אירועי העולם ("מה, אינתיפאדה זה לא סוף שנות ה-80? מה זאת אומרת אין יותר סדאם?"), הוא היה שואל אותי, "ומה קורה איתך?" ותוקע בי מבט חודר כזה, שכמעט ושכחתי איך הוא נראה אז הייתי מגמגמת משהו על זה שהכל טוב, ומי צריך אותו בכלל.. וגם אני לא הייתי מאמינה לעצמי אם הוא רק היה יודע.. שלחיות בלעדיו זה פשוט לא אותו "לחיות" כמו קודם שזה פתאום קיבל משמעות שונה..כבדה יותר זה לחיות עם זה שהוא לא פה...לחיות בלי.. אבל אם הוא היה חוזר פתאום, הייתי סולחת לו מיד, למרות שזאת בכלל לא אשמתו והייתי שוכחת את כל השנים האלו ואת הכאב ולא הייתי מראה לו אף מכתב שכתבתי לו, כדי שלא יצטער שהיה לי כ"כ עצוב בלעדיו לפעמים גם לא את המכתבים שכתבתי בהם שאני יכולה לחיות בלעדיו ושזה לא סוף העולם, כדי שלא יחשוב ששכחתי אותי כ"כ מהר או משהו כזה הוא במילא לא היה מבין, הוא אף פעם לא איבד אף אחד.. איך בכלל הייתי מעבירה לו את כל התמונה- שיש כאב וגם עצב, ומצד שני יש זכרונות מצחיקים אבל לפעמים גם הם לא כ"כ מצחיקים כי זה פשוט כואב ולפעמים מרגישים אותו יותר, את זה שהוא לא כאן כשצריך אותו אבל הייתי מוכנה לסלוח לו על הכל, על כל הימי הולדת שהוא החמיץ, על כל הפעמים שבכיתי כי כ"כ רציתי שהוא יהיה כאן...על זה שחגגנו לה בת מצווה והוא בכלל לא היה, או כשרועי נהרג ואני נשברתי הוא גם לא היה שם..והוא לא נפרד מסבתא בכלל, ובעצם מאז שהוא הלך היא לא היתה אותו הדבר...אבל הייתי סולחת לו, בשנייה. סימנתי לעצמי כמה דברים שאני צריכה לעשות לפני הגיוס- ואז חשבתי, בצחוק, "להתגבר על המוות שלו", כי זה יהיה הרבה יותר נחמד להתגייס ככה, בלי המטען הזה של הכאב. פשוט להוסיף לרשימה, אחרי "למצוא חבר", "להיפרד מהחבר", "למצוא חבר אחר", "לטוס לחו"ל" "ללכת לסופרלנד" (לא חשוב, יש לי כמה סטיות)... על כולם כבר עשיתי וי, עכשיו נשאר רק להתגבר עליו, ללכת להופעה של היהודים או משינה, להיכנס לשיעור ביולוגיה של המורה לשעבר, ולקפוץ באנג'י. כמה פשוט. כשהוא הלך הייתי רק ילדה בת 12 וקצת, ועכשיו אני בת 18 וקצת, זה היה לו בוודאי מוזר.. אם הוא היה חוזר, היינו בכלל מצליחים לגשר על הפער הזה, של כמעט 6 שנים? כשאצלי הכל המשיך ואצלו פשוט...נעצר? נקטע לגמרי, פשוט לא המשיך יותר ואצלי..המשיך...אבל אחרת? איזה מזל שלא צריך לחשוב על זה באמת.
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם הוא היה חוזר. לא אם הוא לא היה נהרג, אם הוא היה חוזר עכשיו, אחרי כמעט 6 שנים. מה היה אם הוא היה נכנס בדלת, ואחרי כל החיבוקים ונשיקות היה לי קצת זמן לדבר איתו..הייתי מחכה בסבלנות, מה זה כבר כמה שעות אחרי כמעט 6 שנים? היינו הולכים לאיזה בית קפה, אחד שפתחו אחרי שהוא כבר נהרג ויושבים על איזה כוס מילקשייק (אלא אם כן ב-6 שנים האלה הוא התחיל לאהוב קפה) ומדברים.. מרוב דברים שהיו לי להגיד לו, הייתי שותקת כי מאיפה בכלל מתחילים? מההתחלה? ההתחלה בלעדיו היתה בשבילי כמו סוף.. וכולם מסביב היו מסתכלים עלינו, ולא מבינים מה אני מאושרת כל כך- כולה אח גדול.. אחרי שהייתי מעדכנת אותו בכל אירועי העולם ("מה, אינתיפאדה זה לא סוף שנות ה-80? מה זאת אומרת אין יותר סדאם?"), הוא היה שואל אותי, "ומה קורה איתך?" ותוקע בי מבט חודר כזה, שכמעט ושכחתי איך הוא נראה אז הייתי מגמגמת משהו על זה שהכל טוב, ומי צריך אותו בכלל.. וגם אני לא הייתי מאמינה לעצמי אם הוא רק היה יודע.. שלחיות בלעדיו זה פשוט לא אותו "לחיות" כמו קודם שזה פתאום קיבל משמעות שונה..כבדה יותר זה לחיות עם זה שהוא לא פה...לחיות בלי.. אבל אם הוא היה חוזר פתאום, הייתי סולחת לו מיד, למרות שזאת בכלל לא אשמתו והייתי שוכחת את כל השנים האלו ואת הכאב ולא הייתי מראה לו אף מכתב שכתבתי לו, כדי שלא יצטער שהיה לי כ"כ עצוב בלעדיו לפעמים גם לא את המכתבים שכתבתי בהם שאני יכולה לחיות בלעדיו ושזה לא סוף העולם, כדי שלא יחשוב ששכחתי אותי כ"כ מהר או משהו כזה הוא במילא לא היה מבין, הוא אף פעם לא איבד אף אחד.. איך בכלל הייתי מעבירה לו את כל התמונה- שיש כאב וגם עצב, ומצד שני יש זכרונות מצחיקים אבל לפעמים גם הם לא כ"כ מצחיקים כי זה פשוט כואב ולפעמים מרגישים אותו יותר, את זה שהוא לא כאן כשצריך אותו אבל הייתי מוכנה לסלוח לו על הכל, על כל הימי הולדת שהוא החמיץ, על כל הפעמים שבכיתי כי כ"כ רציתי שהוא יהיה כאן...על זה שחגגנו לה בת מצווה והוא בכלל לא היה, או כשרועי נהרג ואני נשברתי הוא גם לא היה שם..והוא לא נפרד מסבתא בכלל, ובעצם מאז שהוא הלך היא לא היתה אותו הדבר...אבל הייתי סולחת לו, בשנייה. סימנתי לעצמי כמה דברים שאני צריכה לעשות לפני הגיוס- ואז חשבתי, בצחוק, "להתגבר על המוות שלו", כי זה יהיה הרבה יותר נחמד להתגייס ככה, בלי המטען הזה של הכאב. פשוט להוסיף לרשימה, אחרי "למצוא חבר", "להיפרד מהחבר", "למצוא חבר אחר", "לטוס לחו"ל" "ללכת לסופרלנד" (לא חשוב, יש לי כמה סטיות)... על כולם כבר עשיתי וי, עכשיו נשאר רק להתגבר עליו, ללכת להופעה של היהודים או משינה, להיכנס לשיעור ביולוגיה של המורה לשעבר, ולקפוץ באנג'י. כמה פשוט. כשהוא הלך הייתי רק ילדה בת 12 וקצת, ועכשיו אני בת 18 וקצת, זה היה לו בוודאי מוזר.. אם הוא היה חוזר, היינו בכלל מצליחים לגשר על הפער הזה, של כמעט 6 שנים? כשאצלי הכל המשיך ואצלו פשוט...נעצר? נקטע לגמרי, פשוט לא המשיך יותר ואצלי..המשיך...אבל אחרת? איזה מזל שלא צריך לחשוב על זה באמת.
