"....אם זה נגמר זה חבל..."
אני מצטערת מראש... אולי זה לא שייך לפורום... אבל הייתי חייבת לכתוב פה משהו.. כי זה ישב לי על הלב.. וזה המקום היחיד שאני מכירה.... וזה נגמר.. וזה באמת חבל... אבל מה אפשר לעשות כאשר זה בא ברגעים של חולשה.. ומציף אותך וגורם לך סערת רגשות? ואת לא יודעת מה לעשות.. ואיך להימנע ולהתגבר על העצב? והכעס? והצער? וכל הכאב שמתלווה אליהם.. והאשמה... תמיד חושבים על.. "ואם זה לא היה קורה? ואם הדברים היו משתנים.. ואת היית ממשיכה? ולא היית סובלת כל כך? ואם לבסוף כן היית מצליחה להתגבר? ולא היית הולכת... ולא היה נגמר..." ואם ואם ואם.. אז נכון שהייתי חרא.. ואני מודה בזה.. ולא מתגאה בשום דבר שעשיתי.. וגרמתי לך המון סבל.. אני בטוחה בזה.. והאשמה.. והבושה והכאב ירדפו אותי לתמיד! איך אני אוכל להשתחרר אי פעם מהמצפון הזה... הדבר הקטן שיושב לו אי שם עמוק בתוך הלב.. ומעיק ומציק ומזכיר לי כל דקה וכל שנייה.. שאם אולי הייתי שונה.. אם הייתי עושה צעד אחד פחות.. או אולי צעד אחד יותר.. הדברים היו משתנים... ולא היית הולכת.. האנשים שלא פועלים.. ורק חושבים על זה.. הם אנשים מוזרים לדעתי.. למה אתם לא עושים את מה שאתם רוצים לעשות? מי מבטיח לכם שמחר אתם תקומו בבוקר.. ותוכלו לבצע את מה שביקשתם? ואז... הם ממשיכים לחשוב.. לא עושים כלום על מנת לממש את הדברים.. מחכים "... מחר יש עוד יום... נדחה למחר.. שבוע הבא.. אולי שנה הבאה.." וזה מתמשך.. עד שנהיה מאוחר מדי.. וקשה מדי.. ומסובך.. עד שבסוף.. גם את הדברים הללו אי אפשר לעשות... אולי הם עושים החלפות שם למעלה? כאילו.. אני חושבת שטוב לך שם יותר מפה.. זה בטוח... אבל אולי את מתגעגעת קצת? לא היה אכפת לי להחליף אותך קצת, את יודעת? כי... אני מתגעגעת גם.. ובכל אופן.. כאילו.. צריכים אותך פה.. זקוקים לך הרבה יותר!! את זו שפותרת את הבעיות.. את זו שמתקנת ומאחה את השברים.. את זו שתמיד אהבו ויאהבו ולא ישכחו לעולם. אז למה לקחו? איך אפשר לקחת יצירה מדהימה... באופיה וביופיה.. וככה.. לקמט ולזרוק? מצד שני.. אולי דווקא בגלל שהיצירה כל כך מדהימה.. בחרו לשים אותה במקום אחר.. שונה מהמקום הזה.. שהוא רע.. ומלא סבל ודם.. וכעס.. ושנאה. מלאת אהבה.. ותמיכה ואושר.. ושלום.. ויחסים טובים בין כולם/ן. אבל גם פה יש אושר!! ויש אהבה!! אני יודעת.. אני הרגשתי את זה.. פעם.. לפני המון זמן.. גם עכשיו אני חשה בזה. אבל תמיד יהיה החלק שחסר בפאזל העצום הזה... החלק המרכזי.. שאם הוא לא היה.. שום דבר לא יכול היה להתחיל... והחלק הזה הוא את... וזה כל כך כואב שאת לא פה!!!! אני בטוחה שאת יודעת מה אני חושבת.. תמיד ידעת.. ואולי את גם סולחת... כי זו הייתה התכונה הכי גדולה והכי טובה שלך.. להתחשב.. לסלוח.. לתת עוד הזדמנות.. ועוד אחת. ולאהוב. אני מקווה שהכל בסדר איתך שם.. יפההה שלי... אני לא אחליף אותך בחיים... ואין לך מה לדאוג.. היא מתה בשבילי.. ואני בחיים לא אסלח להם על מה שהם עשו.. אני כל כך כועסת על זה!!! חוסר התחשבות.. בעצם.. מה יש לי לכעוס? אני התנהגתי פי מאה יותר גרוע... אז אני כועסת על עצמי... ואני אלמד לסלוח.. לא לעצמי... אבל להם כן.. אני חייבת.. זה מה שרצית ללמד אותי.. חחחחח אמרו לי שאני מתחילה להידמות לך.. הייתי הכי מאושרת בעולם.. וזה מצחיק.. אני לא יודעת למה... אבל זה מצחיק אותי.. הלוואי שאני אגיע לרמה של הרצפה שהיית דורכת עליה!! ואני אוהבת אותך אוהבת אוהבת אוהבת אותך!!!! אני כל כך אוהבת אותך.. ואני אמשיך לצעוק את זה על כל הפעמים שלא שמעת אותי אומרת את זה כשהיית צריכה שאני אגיד.. ואני מצטערת כל כך... אני מצטערת מעומק לבי.... ואני מקווה שאת סולחת ואני מקווה שאת יודעת עד כמה קשה לי ועד כמה אני אוהבת אותך.. לונה..
אני מצטערת מראש... אולי זה לא שייך לפורום... אבל הייתי חייבת לכתוב פה משהו.. כי זה ישב לי על הלב.. וזה המקום היחיד שאני מכירה.... וזה נגמר.. וזה באמת חבל... אבל מה אפשר לעשות כאשר זה בא ברגעים של חולשה.. ומציף אותך וגורם לך סערת רגשות? ואת לא יודעת מה לעשות.. ואיך להימנע ולהתגבר על העצב? והכעס? והצער? וכל הכאב שמתלווה אליהם.. והאשמה... תמיד חושבים על.. "ואם זה לא היה קורה? ואם הדברים היו משתנים.. ואת היית ממשיכה? ולא היית סובלת כל כך? ואם לבסוף כן היית מצליחה להתגבר? ולא היית הולכת... ולא היה נגמר..." ואם ואם ואם.. אז נכון שהייתי חרא.. ואני מודה בזה.. ולא מתגאה בשום דבר שעשיתי.. וגרמתי לך המון סבל.. אני בטוחה בזה.. והאשמה.. והבושה והכאב ירדפו אותי לתמיד! איך אני אוכל להשתחרר אי פעם מהמצפון הזה... הדבר הקטן שיושב לו אי שם עמוק בתוך הלב.. ומעיק ומציק ומזכיר לי כל דקה וכל שנייה.. שאם אולי הייתי שונה.. אם הייתי עושה צעד אחד פחות.. או אולי צעד אחד יותר.. הדברים היו משתנים... ולא היית הולכת.. האנשים שלא פועלים.. ורק חושבים על זה.. הם אנשים מוזרים לדעתי.. למה אתם לא עושים את מה שאתם רוצים לעשות? מי מבטיח לכם שמחר אתם תקומו בבוקר.. ותוכלו לבצע את מה שביקשתם? ואז... הם ממשיכים לחשוב.. לא עושים כלום על מנת לממש את הדברים.. מחכים "... מחר יש עוד יום... נדחה למחר.. שבוע הבא.. אולי שנה הבאה.." וזה מתמשך.. עד שנהיה מאוחר מדי.. וקשה מדי.. ומסובך.. עד שבסוף.. גם את הדברים הללו אי אפשר לעשות... אולי הם עושים החלפות שם למעלה? כאילו.. אני חושבת שטוב לך שם יותר מפה.. זה בטוח... אבל אולי את מתגעגעת קצת? לא היה אכפת לי להחליף אותך קצת, את יודעת? כי... אני מתגעגעת גם.. ובכל אופן.. כאילו.. צריכים אותך פה.. זקוקים לך הרבה יותר!! את זו שפותרת את הבעיות.. את זו שמתקנת ומאחה את השברים.. את זו שתמיד אהבו ויאהבו ולא ישכחו לעולם. אז למה לקחו? איך אפשר לקחת יצירה מדהימה... באופיה וביופיה.. וככה.. לקמט ולזרוק? מצד שני.. אולי דווקא בגלל שהיצירה כל כך מדהימה.. בחרו לשים אותה במקום אחר.. שונה מהמקום הזה.. שהוא רע.. ומלא סבל ודם.. וכעס.. ושנאה. מלאת אהבה.. ותמיכה ואושר.. ושלום.. ויחסים טובים בין כולם/ן. אבל גם פה יש אושר!! ויש אהבה!! אני יודעת.. אני הרגשתי את זה.. פעם.. לפני המון זמן.. גם עכשיו אני חשה בזה. אבל תמיד יהיה החלק שחסר בפאזל העצום הזה... החלק המרכזי.. שאם הוא לא היה.. שום דבר לא יכול היה להתחיל... והחלק הזה הוא את... וזה כל כך כואב שאת לא פה!!!! אני בטוחה שאת יודעת מה אני חושבת.. תמיד ידעת.. ואולי את גם סולחת... כי זו הייתה התכונה הכי גדולה והכי טובה שלך.. להתחשב.. לסלוח.. לתת עוד הזדמנות.. ועוד אחת. ולאהוב. אני מקווה שהכל בסדר איתך שם.. יפההה שלי... אני לא אחליף אותך בחיים... ואין לך מה לדאוג.. היא מתה בשבילי.. ואני בחיים לא אסלח להם על מה שהם עשו.. אני כל כך כועסת על זה!!! חוסר התחשבות.. בעצם.. מה יש לי לכעוס? אני התנהגתי פי מאה יותר גרוע... אז אני כועסת על עצמי... ואני אלמד לסלוח.. לא לעצמי... אבל להם כן.. אני חייבת.. זה מה שרצית ללמד אותי.. חחחחח אמרו לי שאני מתחילה להידמות לך.. הייתי הכי מאושרת בעולם.. וזה מצחיק.. אני לא יודעת למה... אבל זה מצחיק אותי.. הלוואי שאני אגיע לרמה של הרצפה שהיית דורכת עליה!! ואני אוהבת אותך אוהבת אוהבת אוהבת אותך!!!! אני כל כך אוהבת אותך.. ואני אמשיך לצעוק את זה על כל הפעמים שלא שמעת אותי אומרת את זה כשהיית צריכה שאני אגיד.. ואני מצטערת כל כך... אני מצטערת מעומק לבי.... ואני מקווה שאת סולחת ואני מקווה שאת יודעת עד כמה קשה לי ועד כמה אני אוהבת אותך.. לונה..
העברת בי סקרנות ואני עדיין בעיניים פעורות... ודמעה על סף העין... 
