אני חושבת על זה כ"כ הרבה...
בארור שיש לי הרבה מה להגיד לעצמי.בין היתר להתרחק מאנשים מסויים (או מ'סוגים' מסוימים של אנשים,יותר נכון),להיות חזקה יותר מול אנשים ודברים מסוימים,לקחת דברים יותר בפרופורציה-את מה שצריך,ז"א...
לא למכור את עצמי לכל אדם-לא פיזית (למרות שלא אכחיש שנהנתי מזה,אז שנוי במחלוקת),ובטח שלא רגשית.
הייתי אומרת לעצמי שצריך להיות לי אכפת יותר מעצמי (ולא במובן של אגואיזם) ומחברים שהוכיחו את עצמם
(היו לי ידידים מ ד ה י מ י ם שלצערי זנחתי),ופחות מכל מיני חארות-אנשים שזילזלו,לא הקשיבו,וניסו תמיד לכפות עליי את דעתם ורצונם....היום אני ישר מזהה אנשים כאלה ולא יורקת לכיוונם...
אבל רק כשזה באמת כואב אז לומדים.הטפות מוסר כאלה או אחרות-בין אם הם באות ממך או מאנשים אחרים-נכנסות דרך אוזן אחת ויוצאות מהשניה.
לסיכום אומר שבטח עשיתי רק עשירית מהטעויות שהייתי עלולה לעשות
והיו לא מעט דברים שדווקא יצאו מעולה.נוסטלגיה בהתגלמותה.
כנראה שגם כשאנחנו תמימים אנחנו לא טיפשים.
שכל ישר-זה כל הסיפור.