רות יקירתי
אני "מביאה" את זה מן ההבנה שהעלתי קודם: מיניות=גבריות, פיתוי=נשיות. מיניות, בהגדרה זו היא היכולת לחשוק, לפנטז,לזיין. הזיין הוא האיבר של המיניות. גם כשנשים אומרות מיליון פעמים "זיינתי אותו" - הן למעשה חוזרת על האקסיומה עצמה - יש רק זין, והוא אחד, והוא של הגבר. לפעולה המינית הנשית - אין שם. לא רק בעברית. בשום שפה. ניסית פעם להגיד "כיסכסתי אותו" או "פותיתי אותו"? זה נשמע כמו מה בדיוק? במקרה הזה, העובדה שנשים אימצו את הצורה "זיינתי אותו" משקפת בצורה עמוקה מאד את הכשל של התרבות להכיל את האפשרות של מיניות נשית פעילה כאופציה אפשרית בכלל. הנשיות לעומת זאת כוחה בפיתוי. כשמתקיים פיתוי רציני וטוב, (שום) זין (לא) עומד בזאת. כוחה של האישה אם כך, הוא הכח שאינו כח, למעשה - שנעשה לכח מתוך היכולת הפסיכולוגית להפיל את כל הכח העצמה והמיניות של הגבר בפח הפיתוי. אבל הפיתוי, הוא לעולם עיקרון העומד על חוסר היכולת להשיג. מרגע שהאישה הושגה, מרגע שיש מין - נגמר הפיתוי - ובכך נגמרת ה"נשיות". וזהו בעצם הרגע הקריטי שבו אנו דנות, ולמעשה, זוהי השאלה המרכזית היום: אם האישה של ימינו איננה פיתוי (כי היא אוהבת רוצה ומשתוקקת למין, ובהגדרה שכזו - נמנע הפיתוי - כיוון שהמפתה לעולם איננו עוסק ברצון של עצמו, אלא באופנים שבהם יגרום למפותה לקרוס), והיא גם לא מין (שבהגדרתו הוא זכרי וכו'...) אזי צריכה להיוולד כאן הגדרה חדשה להבנה של המקום האמיתי אותו תופסת האישה. אלו הם דברים מאד חמקמקים - אבל בעיני, זהו לב הכשל של הזוגיות בת ימינו - המקום הלא ברור, לא ידוע שבו ניצבת האישה - שאיבדה את מקומה הפתייני, ואשר איננה מסוגלת למלא את המקום של הפאלוס.