"מי אתה ?"
פעם ישבתי על ספסל בחורשת ביאליק שבבית הכרם וחיכיתי למישהו. ובינתיים רשמתי הערות בשולי כתב-יד של רומן. פתאום צץ זקן מאחת הוילות שמעבר לרחוב, ניגש אליי בצעד רופס ותקיף. והצביע אל ליבי באצבע מאשימה ומבט חודר: "מי אתה?" הדמות המיתית והמחווה הארכי-טיפית הפילו עליי אימה אכסיסטנציאליסטית. וגמגמתי: "מ... מה זאת אומרת מי אני?" אבל הזקן לא זע ורק שנה: "מ י א ת ה ?" נשמתי לרווחה. בוודאי משוגע. והתחלתי לשוחח איתו בחביבות שבזלזול. הנעימה המשפחתית כנראה מצאה חן בעיניו והוא התיישב לידי ונעשה פחות מיתי, ואני פחות אכסיסטנציאלי. שוחחנו על מזג האוויר בארץ ובעולם. ובינתיים נשארה השאלה שלו מרחפת, מטרידה. באמת, מי אני. לנציג החוק יכולתי לשלוף תעודת זהות להראות-שם, מספר זיהוי. אזרחות, לאום, כתובת. לאיש מס ההכנסה הייתי מוכיח בעזרת התלוש, שאני מורה באוניברסיטה, ללא הכנסה צדדית ראויה לשמה. לאישה צעירה מתעניינת הייתי מצהיר על המצב המשפחתי-נשוי, ולעיתונאי העורך סקר-בחירות הייתי משיב שאצביע רק בעבור מפלגה ציונית-סוציאליסטית הדוגלת באחוות העמים. למשטרה הצבאית הייתי עונה, שאני טוראי מילואים בחיל אספקה. לחוקר תחביבים שאני סופר ומשורר. לפילוסוף שאני מאטריאליסט ספקן, המאמין בדיאלקטיקה של החיים, ליבראל בעל נטיות אנרכיסטיות מתונות. לאיש התרבות הקלאסית יכולתי לצטט: "הומו סום, אט ניהיל הומינם מה אליאן אסט", לאמור, אדם אני , ושום דבר אנושי אינו זר לי, ולהסביר שרק מי ששום דבר אנושי אינו זר לו, הוא אדם במלוא משמעות המילה. לאחד העם הייתי מזכיר שאני זכרונות העבר שלי עם תקוות העתיד. לפרויד-שאני הסתמי, האני והאני העליון. ליונג שאני כולל את הלא מודע הקולקטיבי,לדארוין-שאני חוליה בהתפתחות המינים ולדזדמונד שאני קוף עירום. לביאליק הייתי מגלה שאני זלזל, ללאה גולדברג- שאני נחל. לאן ראנד- שאני מעיין מתגבר, לפיכמן שאני מפרש לבן על מים שחורים, לנאבוקוב שאני רפרוף ציפור, לאלתרמן שאני תאומים , לאמיר גלבוע- שלפעמים בבוקר אני עם. לעמיחי- שאני חורש כלאיים בזעקה קטנה ובשתיקה גדולה, לרחל שאני אגם עם סכר, ולפראנסיס ז'אם- שאני חמור. ובינתיים מרוב פיוט ופילוסופיה שכחתי לתחקר, מ י ה ו א,בעצם. וכך נעלם ממני, שהיה מולטי מיליונר ידוע, ששמו מתחיל בשין, תעשיין ואיש ציבור, חשוך ילדים וקרובים-קרובים. שכנראה חיפש יורש צעיר וסימפאטי-נטייה חולנית, שהמזכיר שלו ניסה לנטרל בתוקף סלחני. ואני דווקא הייתי צעיר וסימפאטי. והוא בדיוק היה ללא ליווי המזכיר. מכאן, שבתהייה הקיומית: "מי אני?" אסור לשכוח את משנתו של נובר על הדו-שיח ואת השאלה הקיומית לא פחות: "ו מ י א ת ה ?" -- לא שלי, מחבר אנונימי, מדהים, למי שמתחבר... --
