אם אין אני לי, מי לי?

[ofer976]

אם אין אני לי, מי לי?

רציתי לדעת, איך היה לכם היוצאים, רגע אחרי היציאה בשאלה, להכנס לעולם האזרחי, השונה. מה עשיתם יום אחרי? הרגשות? מחשבות? פחדים? אולי תקווה?

 

[חיים 1990]

יום אחרי מה?

אחרי איזה שלב? האם יש יוצאים שיום אחד היו חרדים ולמחרת חילוניים?

 

[חולה על הים 19]

חמוד/ה לצאת בשאלה זה לא תהליך של ..

יום. זה יכול לקחת תקופות ארוכות ולפעמים גם כמה שנים טובות (או לא כ"כ טובות). זה ממש לא קורה מהיום למחר.

 

[כבשה תוהה]

../images/Emo45.gif

 

[פנדיאני]

זה כמו לשאול

מה עשית ביום אחרי שנהיית אדם בוגר?

 

[ofer976]

טוב...

אולי לא הבנתם אותי נכון. אז אני אסביר את עצמי: למה רציתם לצאת בשאלה? מה היו ההרגשות? הפחדים? התקוות? התגובות של המפשחה? (בטח שלא טובות) ואתם בקשר עם חלק מבני המשפחה? אני לא רוצה להיות כזה..אמ...נודניק...או טיפש....אבל אלו השאלות שמעניינות אותי לדעת

מי שרוצה בשמחה לענות אני מאוד אשמח!

 

[בני ילד רע]

רבותי, אנא עזרו לנער

לא מדובר כאן בעוד אחד מהאורחים הסקרנים אלא בנער חמוד, בנה של אחת המתנדבות שהגיע לרוב האירועים שלנו בשנתיים האחרונות ואף סייע בכל מיני דברים (כמו למשל בהכנת הדוכנים בפורים). הבחור הוא בהחלט חלק ממשפחת הלל והוא רוצה להבין יותר לעומק את עולמכם.

 

[uri80]

בבקשה.

למה רציתם לצאת בשאלה? כי לא רציתי לחיות בדרך חיים שאינני מאמין בה. באין אמונה לא מצאתי את דרכי שם יותר. מה היו ההרגשות? הפחדים? התקוות? לא הייתה התרגשות מיוחדת. הייתה התלבטות, ארוכה, שנמשכה שנים. למעשה לא היה פחד אלא צער מאחר וידעתי שהדבר יגרום צער רב למשפחתי. יותר נכון להורי. התגובות של המשפחה? (בטח שלא טובות) לרוב השאלה הזו קצת מעצבנת מאחר ויצא לי לענות עליה כבר כמה אלפי פעמים בעבר. האמן לי שזה טיפה מייגע לאחר זמן. אני בדר"כ מגיב ב"הם יצאו לרקוד ברחוב משמחה" תכל'ס? היה כעס, מריבות ובעיקר עצב רב. עם השנים הדברים השתפרו מאד ככל שהשלימו עם הדברים. "הזמן ישקיט הכל..."

 

[נמאס להתבחשש]

טוב..

למה רציתי לצאת? לא רציתי. בכלל לא רציתי אבל הגעתי למצב בערך בגיל שמונה עשרה תשע עשרה שהברירות היו מאוד חד משמעיות. (בכלל התהליך של הבהרת הברירות היה ארוך מייגע וכרוך בהרבה שברון לב ואכזבה מהאנשים שהיו הכי קרובים ואהובים) או להכנס למסלול ידוע מראש של סמינר-חתונה-עבודה כמורה-הבאת ילדים-גידולם-חיתונם-נכדים-מוות-סלמונלה. ואני, למרות שחונכתי כך מגיל צעיר שזה היעד ואף חשבתי שזה הדבר הכי טוב לעשות כי זה יעוד החיים. (את משל מכונת הכביסה וחוברת ההפעלה אתה מכיר?) פשוט לא הייתי מסוגלת. לא יכולתי להכיל את המחשבה של החיים המוכתבים האלה. לצערי הרב הורי לא באו לקראתי ולא הציעו לי מסגרת חינוכית אלטנרטיבית לסמינר. אני בטוחה שלולא היו יוצאים נגדי, מתקיפים במקלות גזרים והמון המון הצפה ברגשות אשם. הייתי היום נשואה, פחות חרדית אבל מנהלת אורח חיים דתי. לא רציתי לא להיות חילונית. בפירוש לא. כיום אני אתאיסטית. אבל זה בהחלט דבר שבא מאוחר הרבה יותר. ברמת העיקרון, אדם שקשה לא בלאו הכי עם מסגרות, או שקהילה חמימה ועוטפת ומאוד מסוגרת והומוגנית. באיזשהו שלב יצא בשאלה או לפחות ימצא לעצמו סגנון אישי. במקרה שלי נזה לא היה שייך כי הורי הקיצונים שיחיו לא מוכנים לקבל את זה שיש יותר מדרך אחת להיות דתי. הפחד הכי גדול לא היה שלא תהיה לי עבודה או קורת גג. והיו תקופת שלא היו לי שני אלה. אלא פחד מריקנות. שאני אמצא את עצמי מעבירה את הזמן בשעמום קטטוני עד ליום הבא. שאגיע לגיל חמישים ואביט אחורה ואתהה מה עשיתי כל כך הרבה שנים. שלא תהיה לקיומי או למעשיי משמעות כי כחרד את מתחנך לכך שלכל דבר יש משמעות. לסיפור ילדים תמיד יהיה מוסר השכל. שום דבר הוא לא סתם. הסתם זה של החילוניים. גם מזה נגמלתי ואני מוצאת את הסתם מהנה מאוד. העניין של המשפחה הוא הכואב מכולם. הרבה יותר מלגלות שעבדו עליך כל השנים. שיש איזשהיא הגמוניה רבנית-גברית שמטרתה העמקת מעמדה על ידי רמיסת הפרט והפיכתו לטכנוקרט. אצלי זה עובד בזיג-זג. בהתחלה הייתי בטוחה שהמצב בלתי פתיר והריחוק יהיה לעד. מה שלא עושה הכל עושה הזמן. וכנראה שדם הרבה יותר סמוק מהפרוכת. אני לא מגיעה הרבה לבית הורי כי אין לי משם זיכרונות טובים והיחס אליי הוא לא כאל בת רגילה אלא במין ריחוק מהול ברחמים וניסינות קירוב דתיים. וזה קצת מציק. מה גם שכיום השקפתי שונה מאוד מזו של משפחתי וזה צץ תמיד ולא תמיד יש לי את הכוח הנפשי בעיקר להתמודד. אני כל כך רוצה להתרחק מהתווית הזו של יוצאת בשאלה (אז תפסיקי לשרוץ בפורום!!) היא מכבידה. אבל מי אמר שהחיים הוגנים?

 

[נופל חופשי]

אענה לך אחד אחד

למה רציתי לצאת? החל מגיל 13 היו לי המון שאלות, קיבלתי תשובות ארוכות ומפולפלות שלא סיפקו אותי. בהמשך גיל ההתבגרות התחלתי לראות את העולם שבחוץ ואהבתי את מה שראיתי. 1+1=2. הרגשות? פחד מניתוק מהמשפחה. הפחדים? פחד מניתוק מהמשפחה. התקוות? שלא אתנתק מהמשפחה. התגובות של המשפחה? עדיין מחכה להם.