אל תשאלו מה שעובר עליי
הי לכולם. הרבה זמן לא יצא לי לבקר פה, עד לפני שבוע הסיבה היתה בגלל לימודים ועבודה שלא התירו לי טיפת זמן פנוי. אבל בחודש וחצי הקרובים יהיה לי קצת יותר זמן, כי אסור לי לעבוד לפחות חודש וחצי. רציתי לשתף אתכם בסיבה, אז ככה, ביום ראשון האחרון אושפזתי בבית חולים ושוחררתי רק אתמול, לא לדאוג, אני בריאה כמו שור, עברתי אבל ניתוח די מסובך בלסת, ניתוח שהוא בעיקרו קוסמטי, היתה לי לסת מאד בולטת, שחייכתי ראו לי את כל החניכיים, ולמרות שכולם אמרו לי שהם אוהבים אותי איך שאני, לי זה הפריע מאד והרבה פעמים היה קשה לי לאהוב את עצמי. הרגשת שאני פשוט חייבת לעשות את הניתוח הזה, כי זה הפריע לי מילדות וטיפולים אורטודנטיים לא עזרו, הם יישרו לי את השיניים, אבל לא הכניסו את הלסת פנימה. אני עד עכשיו לא מאמינה שעשיתי את הניתוח, כי מי שמכיר אותי יודע שאני הבן אדם הכי פחדן בעולם, לבדיקות דם אני לוקחת איתי גדודים של אנשים וצורחת ובוכה. אבל מה אני יגיד לכם, שרוצים משהו באמת, אז מתגברים על כל הפחדים ומקבלים כוחות שאתה לא יודע מאיפה הם באים לך. מבחינתי זאת התגשמות של חלום ילדות. בלילה שלפני הניתוח כבר אישפזו אותי, לקחתי איתי לבי"ח את יו.אר.אס וטחנתי בלי סוף את "סו אנסקסי" שיותר מתמיד עורר בי הזדהות. כל כך בכיתי ששמעתי אותו, בכי של אושר, הייתי כל כך מאושרת, היתה לי הרגשה ממש מוזרה, משום מה לא חשתי שום פחד למרות שידעתי שמחכה לי תקופת החלמה של גיהנום. ואפשר לומר שהיומיים הראשונים אחרי הניתוח באמת היו גיהנום. אני זוכרת שהובילו אותי לחדר ניתוח, אמרתי לרופא מרדים שזה מפחיד אותי שאני לא רואה כלום (לקחו לי את המשקפיים), וגם צעקתי לו שיהיה עדין עם ההינפוזיה כי זה יותר מפחיד אותי מהניתוח. אני זוכרת שהוא דקר אותי עם מחט וזהו אני לא זוכרת כלום, אני לא זוכרת שהרגשתי מטושטשת, לא זוכרת כלום, הניתוח ארך 5 שעות (זה קצר יחסית), אני קמתי אחרי 7 שעות בערך בחדר התאוששות והייתי בטוחה שלא עשו לי עדיין כלום ועומדים להוביל אותי לניתוח. אבל הכאבים הנוראים בגרון (מהצינור הנשמה), וכל הצינורות שיצאו מהאף ומעוד מקומות שלא יאה להגיד את שמם, הבהירו לי שאני כבר אחרי הניתוח. התחלתי לדפוק עם 2 הידיים על המיטה וצעקתי "כואב כואב כואב....", וקצת קשה היה לצעוק שהפה שלי היה סגור בסד ומלתעות, בקושי הבינו מה אמרתי. בקיצור אותו לילה היה הנוראי והארוך בחיי, הכאבים בגרון והצינורות באף הכי הציקו לי, הכאבים בפנים פחות. השאירו אותו כל הלילה בחדר התאוששות ולא נתנו למשפחה שלי להשאר איתי, לא ישנתי לרגע, הכאבים היו עזים והיו המון ציפצופים מעצבנים של כל מיני מכונות הנשמה כנראה. מה שהחזיק אותי באותה לילה היתה המטרה שלשמה עשיתי את הניתוח, לא שכחתי לרגע שעוד כמה חודשים אני יפסיק להתבייש לחייך, והרגשתי כל כך רע שאמרתי לעצמי שאני צריכה להיות אופטימית, כי המצב יכול להיות רק טוב יותר. ובאמת בהדרגה מיום ליום הכאבים פחתו והרגשתי יותר טוב. למרות שלקחתי דיסקמן, אלאניס לא הנעימה את זמני, כי גם האוזניים שלי כאבו ולא יכולתי לשמוע כלום. בקיצר עכשיו אני כבר בבית, אבל הפה שלי סגור לגמרי ויפתחו לי אותו עוד חודש וחצי, אני יכולה רק לשתות דברים נוזליים, לא יאמן כמה מרק ירקות טחון בבלנדר יכול להיות טעים שמתים מרעב. יש לי עדיין כאבים, אבל מבחינה נפשית אני פשוט מרגישה מצויין וכל כך מאושרת שאזרתי את האומץ לעשות את זה. ואיזה כיף אני הולכת גם מה זה להרזות, כבר רזיתי 4 קילו, נראה לי בסוף עוד לא יזהו אותי, בבי"ח חלק מהמבקרים שלי חלפו על פניי והמשיכו ללכת, הם פשוט לא זיהו אותי. אבל אי אפשר לדעת עוד איך אני אראה בסוף, כי הפנים שלי מנופחות כמו בלון, אבל המנתחת המקסימה שלי אמרה לי שהניתוח הצליח מאד. מאז הכרותי איתה, אני מאמינה שחלק מהמלאכים חיים בינינו. אני יודעת שזה לא קשור לאלאניס מה שכתבתי, מקווה שלא שיעממתי אתכם. פשוט הרגשתי צורך לשתף אתכם בחויה שעברה עלי. וגם אני מתה משעמום והכתיבה מעבירה לי את הזמן.
הי לכולם. הרבה זמן לא יצא לי לבקר פה, עד לפני שבוע הסיבה היתה בגלל לימודים ועבודה שלא התירו לי טיפת זמן פנוי. אבל בחודש וחצי הקרובים יהיה לי קצת יותר זמן, כי אסור לי לעבוד לפחות חודש וחצי. רציתי לשתף אתכם בסיבה, אז ככה, ביום ראשון האחרון אושפזתי בבית חולים ושוחררתי רק אתמול, לא לדאוג, אני בריאה כמו שור, עברתי אבל ניתוח די מסובך בלסת, ניתוח שהוא בעיקרו קוסמטי, היתה לי לסת מאד בולטת, שחייכתי ראו לי את כל החניכיים, ולמרות שכולם אמרו לי שהם אוהבים אותי איך שאני, לי זה הפריע מאד והרבה פעמים היה קשה לי לאהוב את עצמי. הרגשת שאני פשוט חייבת לעשות את הניתוח הזה, כי זה הפריע לי מילדות וטיפולים אורטודנטיים לא עזרו, הם יישרו לי את השיניים, אבל לא הכניסו את הלסת פנימה. אני עד עכשיו לא מאמינה שעשיתי את הניתוח, כי מי שמכיר אותי יודע שאני הבן אדם הכי פחדן בעולם, לבדיקות דם אני לוקחת איתי גדודים של אנשים וצורחת ובוכה. אבל מה אני יגיד לכם, שרוצים משהו באמת, אז מתגברים על כל הפחדים ומקבלים כוחות שאתה לא יודע מאיפה הם באים לך. מבחינתי זאת התגשמות של חלום ילדות. בלילה שלפני הניתוח כבר אישפזו אותי, לקחתי איתי לבי"ח את יו.אר.אס וטחנתי בלי סוף את "סו אנסקסי" שיותר מתמיד עורר בי הזדהות. כל כך בכיתי ששמעתי אותו, בכי של אושר, הייתי כל כך מאושרת, היתה לי הרגשה ממש מוזרה, משום מה לא חשתי שום פחד למרות שידעתי שמחכה לי תקופת החלמה של גיהנום. ואפשר לומר שהיומיים הראשונים אחרי הניתוח באמת היו גיהנום. אני זוכרת שהובילו אותי לחדר ניתוח, אמרתי לרופא מרדים שזה מפחיד אותי שאני לא רואה כלום (לקחו לי את המשקפיים), וגם צעקתי לו שיהיה עדין עם ההינפוזיה כי זה יותר מפחיד אותי מהניתוח. אני זוכרת שהוא דקר אותי עם מחט וזהו אני לא זוכרת כלום, אני לא זוכרת שהרגשתי מטושטשת, לא זוכרת כלום, הניתוח ארך 5 שעות (זה קצר יחסית), אני קמתי אחרי 7 שעות בערך בחדר התאוששות והייתי בטוחה שלא עשו לי עדיין כלום ועומדים להוביל אותי לניתוח. אבל הכאבים הנוראים בגרון (מהצינור הנשמה), וכל הצינורות שיצאו מהאף ומעוד מקומות שלא יאה להגיד את שמם, הבהירו לי שאני כבר אחרי הניתוח. התחלתי לדפוק עם 2 הידיים על המיטה וצעקתי "כואב כואב כואב....", וקצת קשה היה לצעוק שהפה שלי היה סגור בסד ומלתעות, בקושי הבינו מה אמרתי. בקיצור אותו לילה היה הנוראי והארוך בחיי, הכאבים בגרון והצינורות באף הכי הציקו לי, הכאבים בפנים פחות. השאירו אותו כל הלילה בחדר התאוששות ולא נתנו למשפחה שלי להשאר איתי, לא ישנתי לרגע, הכאבים היו עזים והיו המון ציפצופים מעצבנים של כל מיני מכונות הנשמה כנראה. מה שהחזיק אותי באותה לילה היתה המטרה שלשמה עשיתי את הניתוח, לא שכחתי לרגע שעוד כמה חודשים אני יפסיק להתבייש לחייך, והרגשתי כל כך רע שאמרתי לעצמי שאני צריכה להיות אופטימית, כי המצב יכול להיות רק טוב יותר. ובאמת בהדרגה מיום ליום הכאבים פחתו והרגשתי יותר טוב. למרות שלקחתי דיסקמן, אלאניס לא הנעימה את זמני, כי גם האוזניים שלי כאבו ולא יכולתי לשמוע כלום. בקיצר עכשיו אני כבר בבית, אבל הפה שלי סגור לגמרי ויפתחו לי אותו עוד חודש וחצי, אני יכולה רק לשתות דברים נוזליים, לא יאמן כמה מרק ירקות טחון בבלנדר יכול להיות טעים שמתים מרעב. יש לי עדיין כאבים, אבל מבחינה נפשית אני פשוט מרגישה מצויין וכל כך מאושרת שאזרתי את האומץ לעשות את זה. ואיזה כיף אני הולכת גם מה זה להרזות, כבר רזיתי 4 קילו, נראה לי בסוף עוד לא יזהו אותי, בבי"ח חלק מהמבקרים שלי חלפו על פניי והמשיכו ללכת, הם פשוט לא זיהו אותי. אבל אי אפשר לדעת עוד איך אני אראה בסוף, כי הפנים שלי מנופחות כמו בלון, אבל המנתחת המקסימה שלי אמרה לי שהניתוח הצליח מאד. מאז הכרותי איתה, אני מאמינה שחלק מהמלאכים חיים בינינו. אני יודעת שזה לא קשור לאלאניס מה שכתבתי, מקווה שלא שיעממתי אתכם. פשוט הרגשתי צורך לשתף אתכם בחויה שעברה עלי. וגם אני מתה משעמום והכתיבה מעבירה לי את הזמן.
אבל רק רציתי להגיד לך שאני מעריכה אותך על היכולת לשתף על היכולת לקבל החלטה שכזאת מאחלת לך את כל האושר שבעולם!!!!! שלך..
