נ ע מ י ל י
New member
אל תסתכלי עלי ככה
מיומנה של זונה.
עברו שבועיים. שבועיים של החזקת מעמד מוחלטת. כמעט.
כן. אודה ואבוש, היה באמצע מגע אקראי. מעין ליטוף, כזה שמעורר גלים של חום בכל הגוף ומשאיר תחושת בערה למשך ימים בנקודת המגע שכזה... אבל בלי מילים.
והיה מבט. אבל אל המבט אגיע בסוף. כי היום נפל דבר. הוא אמר אני תכף אבוא אליך. ואני, הזונה, עם כושר עמידות של לטאה חולה, נדלקתי. בוא. כן, בוא. בוא בוא כבר בוא!
ולעצמי עוד ניסיתי לשקר. מה, זה לא אומר כלום. הוא יבוא ונדבר. וזהו. לא יהיה, לא יקרה, בלה בלה בלה...
והוא בא. ושבועיים של להתאפק, ושבועיים של חלומות בהקיץ ובשינה, ושבועיים של אסור, ושבועיים של לעולם לא שוב הסתיימו. כי הוא בא. כי הוא רוצה. כי הוא שלי. אפילו אם רק לשנייה. אפילו אם לכמה רגעים קטנים. אפילו אם זו אשליה שתתנפץ לי בפרצוף ושקר שאני מספרת לעצמי.
רק בשביל הריח שלו. הריח שלו, אלוהים. והריח שלו עוד על הידיים שלי עכשיו. מסניפה אותם בעונג. לא ארחץ עוד ידיים לעולם.
וליטפתי, ונישקתי, וטעמתי, התענגתי, לוטפתי, ומוששתי ונושקתי. לא, לא מספיק. זה הרי אף פעם לא מספיק. רק קצת. הכל על קצה המזלג. הכל בקטנה, במהר, בחפוז ובשקט.
אבל זה לפחות לא כלום. זו לא הדממה, השממה, הריק והכאב של בלי.
(אוף, למה אני רוצה אותו כל כך? למה אני כזאת זונה? לא יכולה להסתפק במה שיש לי?)
אבל אז זה הסתיים. דקות קצובות של תשוקה בוערת חלפו במהירות.
והוא הלך, אבל שנייה לפני השאיר אותי עם המשפט הזה:
כשאנחנו נפגשים, אל תסתכלי עלי ככה.
אני: איזה ככה? למה ככה? מתי ככה? אבל ידעתי שהוא צודק. אתמול התפלח לי מבט במצב של שכרות קלה. כל המסכה היפה והשפויה והשקולה והרגילה שאני בונה ומטפחת כבר כמה חודשים התנפצה לחלוטין לרגע אחד לא נכון, עם הקהל הלא נכון. והמבט האמיתי הבוער שלי נחשף לעיני כל.
שיט.
אז - אל תסתכלי עלי ככה.
זה מה שנשאר לי.
נו, מה אומר? הלוואי ויכולתי לא להסתכל עליך יותר לעולם.
מיומנה של זונה.
עברו שבועיים. שבועיים של החזקת מעמד מוחלטת. כמעט.
כן. אודה ואבוש, היה באמצע מגע אקראי. מעין ליטוף, כזה שמעורר גלים של חום בכל הגוף ומשאיר תחושת בערה למשך ימים בנקודת המגע שכזה... אבל בלי מילים.
והיה מבט. אבל אל המבט אגיע בסוף. כי היום נפל דבר. הוא אמר אני תכף אבוא אליך. ואני, הזונה, עם כושר עמידות של לטאה חולה, נדלקתי. בוא. כן, בוא. בוא בוא כבר בוא!
ולעצמי עוד ניסיתי לשקר. מה, זה לא אומר כלום. הוא יבוא ונדבר. וזהו. לא יהיה, לא יקרה, בלה בלה בלה...
והוא בא. ושבועיים של להתאפק, ושבועיים של חלומות בהקיץ ובשינה, ושבועיים של אסור, ושבועיים של לעולם לא שוב הסתיימו. כי הוא בא. כי הוא רוצה. כי הוא שלי. אפילו אם רק לשנייה. אפילו אם לכמה רגעים קטנים. אפילו אם זו אשליה שתתנפץ לי בפרצוף ושקר שאני מספרת לעצמי.
רק בשביל הריח שלו. הריח שלו, אלוהים. והריח שלו עוד על הידיים שלי עכשיו. מסניפה אותם בעונג. לא ארחץ עוד ידיים לעולם.
וליטפתי, ונישקתי, וטעמתי, התענגתי, לוטפתי, ומוששתי ונושקתי. לא, לא מספיק. זה הרי אף פעם לא מספיק. רק קצת. הכל על קצה המזלג. הכל בקטנה, במהר, בחפוז ובשקט.
אבל זה לפחות לא כלום. זו לא הדממה, השממה, הריק והכאב של בלי.
(אוף, למה אני רוצה אותו כל כך? למה אני כזאת זונה? לא יכולה להסתפק במה שיש לי?)
אבל אז זה הסתיים. דקות קצובות של תשוקה בוערת חלפו במהירות.
והוא הלך, אבל שנייה לפני השאיר אותי עם המשפט הזה:
כשאנחנו נפגשים, אל תסתכלי עלי ככה.
אני: איזה ככה? למה ככה? מתי ככה? אבל ידעתי שהוא צודק. אתמול התפלח לי מבט במצב של שכרות קלה. כל המסכה היפה והשפויה והשקולה והרגילה שאני בונה ומטפחת כבר כמה חודשים התנפצה לחלוטין לרגע אחד לא נכון, עם הקהל הלא נכון. והמבט האמיתי הבוער שלי נחשף לעיני כל.
שיט.
אז - אל תסתכלי עלי ככה.
זה מה שנשאר לי.
נו, מה אומר? הלוואי ויכולתי לא להסתכל עליך יותר לעולם.
