ALIsuperstar
New member
אל תכנסו.
אני נמצא במכונית שלה, איזה מזל שיש לי גם רישיון לרכב, יד אחת נוהגת, היד השמאלית שלי, איזה מזל שמדוברבמכונית אוטומטית ולא הילוכים, אחרת היינו נאלצים להזעיק אמבולנס. כבר קרה בעבר, אבל זה היה שונה. אי אפשר היה להמציא לזה סיפור כיסוי. היד הימנית שלי חבושה, התחבושת כבר ספוגה בדם שלי, כאב תופת, מה חשבתי לעצמי. הדרך לבית חולים ארוכה, ומסתבר שהיא מכירה חברה שהיא אחות מוסמכת באחד הבתי חולים הגדולים בארץ, מיותר לציין את שמו. מקווה שהיא יודעת שאנחנו בדרך אליה, אחרת פאדיחה גדולה. לא תזיק לי חבישה מקצועית... היא חברה קרובה של החברה, לא האחרונה, זו שלפניה התוניזאית. גם מתעסקת בתחום הצילום, אז נסעתי לחיפה, שם היא לומדת, כדי לראות תערוכה של השנה השנייה מתוך הארבעה שהיא לומדת, הציגו עבודות גמר, ואני שבקשר איתה כבר המון זמן, לא יפספס את זה, כי היכן שאני לומד בתל אביב, התואר שלי, והפרוייקט גמר שלנו הוא על אותו נושא מסויים, אז לא רק לראות אותה אלא גם לאסוף קצת ראיות... אף פעם לא הייתי בטוח שאני מחבב אותה, או מעבר לחברות, היופי שלה לא ברור, המנטליות שלה שונה משלי, היא טבעונית ואני הבשר בהתגלמותו. הסגנון שלה שונה, פולני מאוד, שלי מוקצן יוצא החוצה... בסוף התערוכה בגלל שהיא נוסעת למרכז, ואני גר במרכז הרי, היא הציעה מטוב ליבה טרמפ, נחמד מצידה. אני הגעתי ברכבת, נסיעה של שעה וחצי. ארוך. אבל לפני שאנחנו נוסעים למרכז היא צריכה לעבור בביתה כדי לקחת כמה דברים. הגענו אליה הביתה. ראשית, מעולם לא הייתי אצלה בבית, זו הפעם הראשונה, וכנראה האחרונה, שנית על פי הריח הבנתי שהיא לא הייתה פה כמה ימים טובים, החלונות היו סגורים, היה מלוכלך, היו אפילו כלים בכיור. במילים אחרות, הבית שלה סבל יותר ממנה, באמת. התיישבתי על הספה, היא הציעה לשתות, ואני סירבתי. אז היא הלכה לחדר כדי לאסוף את הדברים, הרי בשביל זה עלינו אליה הביתה... כעבור כמה דקות היא יוצאת עם שקיות, כנראה בגדים מלוכלכים. לא שאלתי, לא התעניינתי, למרות שעניין אותי, מה ההורים שלה עושים לה כביסה? טוב. היא באמת מפוזרת, ואם היא מצליחה לא לישון בבית כמה ימים, ולהשאיר כזה בלאגן בבית, ולפחות לחשוב על לפתוח חלון או שתיים, אז אני לא מתפלא. היא שמה את השקיות ליד הדלת, תשושה מכל היום הזה, אולי גם חסרים לה כמה שעות שינה, סביר להניח. התיישבה לידי על הספה, ונחה לשנייה. נירדמה, הבנתי שבשביל לחזור הביתה, כנראה האופצייה המהירה בשבילי היא רכבת. רציתי להעיר אותה, אז נגעתי לה קלות על הלחי, ניערתי אותה בקלילות, היא פתחה את עינייה, וראתה מהזווית שלה, הייתי מעליה כך היא ראתה והצליחה לראות את הצלקת בכף היד שלי, טוב לא בכף היד אלא היכן שהורידים, היא שאלה מה זה. כמובן שעניתי לה שלא כל כך משנה, שזה אישי קצת ושלא כדאי לה לשמוע, זה לא כזה מעניין. היא התעקשה מאוד, ואני הגעתי למסקנה שאספר לה, על ההתמכרות לכאב, על ההתעללות מאבא שלי, על האהבה שאיבדתי בצורה טראגית וכתוצאה מכך ניסיתי לשים קץ לחיי, לא הצלחתי. היא התרגשה מאוד. היא התקרבה אליי, ולמרות שהיינו לגמרי לבד אני בחיים לא אבין מדוע אנשים עושים את זה, ודיברה בשקט, תמיד עניין אותה במין, כיצד ניתן לשלב את ההנאה של הכאב, או ההנאה של להכאיב, סיפרתי לה מנקודת השקפה שלי, איך הכל עובד אצלי. היא קטעה את הדברים שלי בהפתעה ונישקה אותי, לא התנגדתי בכלל, דווקא זרמתי, כי עמוק בפנים כן חלמתי על זה כשהיא דיברה איתי, או ברגעים משעממים. היא שאלה אם בא לי לנסות משהו, ואני אמרתי לה שרוב הסיכויים שניסיתי, אז היא תיארה ושידרגה את סגנון הרולטה הרוסית חרמה מאוד קולנועית. למה לא, נשמע מעניין. היא הביאה סכין מהמטבח, די בינונית, לא קצבים ולא סכין לליטוש תפוח. רגילה. הצמדתי את ידי על השולחן. המשחק הוא, שכל פעם שהיא פוצעת אותי היא תוריד בגד... שמתי את היד שלי על הכסא וחיכיתי. היא החזיקה את הסכין בצורה פראית. התחילה לאט, אני שומע את הסכין פוגעת בעץ של הכסא. הפתעה, היא פגעה בי. מאוד עוצמתי. הפציעה הראשונה, לא הייתי מוכן לזה, בנוסף גם לא הייתי מוכן לזה שהיא הורידה את החולצה שלה... שאותה אני אוהב. היא הורידה כמעט את כל הבגדים, אני מדמם ללא הפסקה מכל הפגיעות סכין שלה. היא נישקה אותי שוב. ונשארה רקעם תחתון. אני לבוש מאוד דווקא, קטע מוזר. היא המשיכה להעביר את הסכין בין האצבעות, בצורה איטית וכבר מיומנת אחרי כל הניסיונות הכושלים, באמת צריך ללמוד משהו. משהו הסיח את דעתה, ידעתי שזה יבוא, קיבלתי מכה רצינית מאוד מהסכין... התחלתי לדמם יותר ממה שהיה קודם. צעקתי, היה מאוד כואב והרגשתי את כל כולו... את חוד הסכין. היא לקחה אותי לשירותים, נישקה אותי, פתחה את הברז והתחילה לשתוף בצורה טובה את הפצעים. יש סיכוי שאצטרך תפרים, כנראה. השעה הייתה מאוחרת, דיברנו על בית חולים, אבל זה עף... מניסיונות קודמים שלי, זה לא רעיון טוב. לא ידענו מה לעשות, זרקנו רעיונות, בסוף הגענו שיש לה חברה שהיא אחות. עליתי על המכונית התנעתי, התחשק לי לנהוג, לחזור קצת לשיגרה. יד שמאל נוהגת, יד ימין מתרכזת בהילוכים.
אני נמצא במכונית שלה, איזה מזל שיש לי גם רישיון לרכב, יד אחת נוהגת, היד השמאלית שלי, איזה מזל שמדוברבמכונית אוטומטית ולא הילוכים, אחרת היינו נאלצים להזעיק אמבולנס. כבר קרה בעבר, אבל זה היה שונה. אי אפשר היה להמציא לזה סיפור כיסוי. היד הימנית שלי חבושה, התחבושת כבר ספוגה בדם שלי, כאב תופת, מה חשבתי לעצמי. הדרך לבית חולים ארוכה, ומסתבר שהיא מכירה חברה שהיא אחות מוסמכת באחד הבתי חולים הגדולים בארץ, מיותר לציין את שמו. מקווה שהיא יודעת שאנחנו בדרך אליה, אחרת פאדיחה גדולה. לא תזיק לי חבישה מקצועית... היא חברה קרובה של החברה, לא האחרונה, זו שלפניה התוניזאית. גם מתעסקת בתחום הצילום, אז נסעתי לחיפה, שם היא לומדת, כדי לראות תערוכה של השנה השנייה מתוך הארבעה שהיא לומדת, הציגו עבודות גמר, ואני שבקשר איתה כבר המון זמן, לא יפספס את זה, כי היכן שאני לומד בתל אביב, התואר שלי, והפרוייקט גמר שלנו הוא על אותו נושא מסויים, אז לא רק לראות אותה אלא גם לאסוף קצת ראיות... אף פעם לא הייתי בטוח שאני מחבב אותה, או מעבר לחברות, היופי שלה לא ברור, המנטליות שלה שונה משלי, היא טבעונית ואני הבשר בהתגלמותו. הסגנון שלה שונה, פולני מאוד, שלי מוקצן יוצא החוצה... בסוף התערוכה בגלל שהיא נוסעת למרכז, ואני גר במרכז הרי, היא הציעה מטוב ליבה טרמפ, נחמד מצידה. אני הגעתי ברכבת, נסיעה של שעה וחצי. ארוך. אבל לפני שאנחנו נוסעים למרכז היא צריכה לעבור בביתה כדי לקחת כמה דברים. הגענו אליה הביתה. ראשית, מעולם לא הייתי אצלה בבית, זו הפעם הראשונה, וכנראה האחרונה, שנית על פי הריח הבנתי שהיא לא הייתה פה כמה ימים טובים, החלונות היו סגורים, היה מלוכלך, היו אפילו כלים בכיור. במילים אחרות, הבית שלה סבל יותר ממנה, באמת. התיישבתי על הספה, היא הציעה לשתות, ואני סירבתי. אז היא הלכה לחדר כדי לאסוף את הדברים, הרי בשביל זה עלינו אליה הביתה... כעבור כמה דקות היא יוצאת עם שקיות, כנראה בגדים מלוכלכים. לא שאלתי, לא התעניינתי, למרות שעניין אותי, מה ההורים שלה עושים לה כביסה? טוב. היא באמת מפוזרת, ואם היא מצליחה לא לישון בבית כמה ימים, ולהשאיר כזה בלאגן בבית, ולפחות לחשוב על לפתוח חלון או שתיים, אז אני לא מתפלא. היא שמה את השקיות ליד הדלת, תשושה מכל היום הזה, אולי גם חסרים לה כמה שעות שינה, סביר להניח. התיישבה לידי על הספה, ונחה לשנייה. נירדמה, הבנתי שבשביל לחזור הביתה, כנראה האופצייה המהירה בשבילי היא רכבת. רציתי להעיר אותה, אז נגעתי לה קלות על הלחי, ניערתי אותה בקלילות, היא פתחה את עינייה, וראתה מהזווית שלה, הייתי מעליה כך היא ראתה והצליחה לראות את הצלקת בכף היד שלי, טוב לא בכף היד אלא היכן שהורידים, היא שאלה מה זה. כמובן שעניתי לה שלא כל כך משנה, שזה אישי קצת ושלא כדאי לה לשמוע, זה לא כזה מעניין. היא התעקשה מאוד, ואני הגעתי למסקנה שאספר לה, על ההתמכרות לכאב, על ההתעללות מאבא שלי, על האהבה שאיבדתי בצורה טראגית וכתוצאה מכך ניסיתי לשים קץ לחיי, לא הצלחתי. היא התרגשה מאוד. היא התקרבה אליי, ולמרות שהיינו לגמרי לבד אני בחיים לא אבין מדוע אנשים עושים את זה, ודיברה בשקט, תמיד עניין אותה במין, כיצד ניתן לשלב את ההנאה של הכאב, או ההנאה של להכאיב, סיפרתי לה מנקודת השקפה שלי, איך הכל עובד אצלי. היא קטעה את הדברים שלי בהפתעה ונישקה אותי, לא התנגדתי בכלל, דווקא זרמתי, כי עמוק בפנים כן חלמתי על זה כשהיא דיברה איתי, או ברגעים משעממים. היא שאלה אם בא לי לנסות משהו, ואני אמרתי לה שרוב הסיכויים שניסיתי, אז היא תיארה ושידרגה את סגנון הרולטה הרוסית חרמה מאוד קולנועית. למה לא, נשמע מעניין. היא הביאה סכין מהמטבח, די בינונית, לא קצבים ולא סכין לליטוש תפוח. רגילה. הצמדתי את ידי על השולחן. המשחק הוא, שכל פעם שהיא פוצעת אותי היא תוריד בגד... שמתי את היד שלי על הכסא וחיכיתי. היא החזיקה את הסכין בצורה פראית. התחילה לאט, אני שומע את הסכין פוגעת בעץ של הכסא. הפתעה, היא פגעה בי. מאוד עוצמתי. הפציעה הראשונה, לא הייתי מוכן לזה, בנוסף גם לא הייתי מוכן לזה שהיא הורידה את החולצה שלה... שאותה אני אוהב. היא הורידה כמעט את כל הבגדים, אני מדמם ללא הפסקה מכל הפגיעות סכין שלה. היא נישקה אותי שוב. ונשארה רקעם תחתון. אני לבוש מאוד דווקא, קטע מוזר. היא המשיכה להעביר את הסכין בין האצבעות, בצורה איטית וכבר מיומנת אחרי כל הניסיונות הכושלים, באמת צריך ללמוד משהו. משהו הסיח את דעתה, ידעתי שזה יבוא, קיבלתי מכה רצינית מאוד מהסכין... התחלתי לדמם יותר ממה שהיה קודם. צעקתי, היה מאוד כואב והרגשתי את כל כולו... את חוד הסכין. היא לקחה אותי לשירותים, נישקה אותי, פתחה את הברז והתחילה לשתוף בצורה טובה את הפצעים. יש סיכוי שאצטרך תפרים, כנראה. השעה הייתה מאוחרת, דיברנו על בית חולים, אבל זה עף... מניסיונות קודמים שלי, זה לא רעיון טוב. לא ידענו מה לעשות, זרקנו רעיונות, בסוף הגענו שיש לה חברה שהיא אחות. עליתי על המכונית התנעתי, התחשק לי לנהוג, לחזור קצת לשיגרה. יד שמאל נוהגת, יד ימין מתרכזת בהילוכים.
