"אל תבכי ילדה"....
"אל תבכי ילדה",אמרו לי באותו לילה,"אף אחד לא שווה את הדמעות שלך". אבל אני בשלי,כרגיל,לא מקשיבה לאף אחד,המשכתי לבכות ונתתי לדמעות לזלוג בחופשיות משו,לזלוג על לחיי החמות,לזלוג,ליפול ולהתנפץ.בדיוק כמו הבועה ההיא,אותה בועה שחייתי בתוכה,בלי לחשוב יותר מידי,בלי להסתכל סביבי,רק אני ,אתה והבועה,בועת האשליות שלנו.או שאולי יוצר נכון לומר "שלי", הרי אתה מעולם לא שקעת באשליות,תמיד היית מציאותי,לפעמים יותר מידי. נכון,אמרו לי שאתה משחק איתי,שאתה לא יודע מה אתה רוצה מעצמך,שאתה מתוסבך מידי עבורי,אמרו שאני צריכה לברוח,שאני חייבת להשתחרר ממך לפני שיהיה מאוחר,שאין ברירה אחרת. אבל אני,אתה והבועה הסתדרנו כל-כך יפה,בכל-כך הרבה הרמוניה ושלווה.הבנו אחד את השניה בלי מילים,בכינו כשלשני כאב,הצטמררנו כשהשני התרגש...הרגשנו לבדנו בעולם הקר והמנוכר הזה,מנותקים מכל רוע ואכזריות,משוחררים מהסבל והטרגדיה.היינו רק אני אתה והבועה. בועה שהייתה מלאה באהבה,נתינה,מגע וכנות. ת`אמת,זה מעולם לא נגמר לנו.האהבה רק התעצמה,הנתינה הפכה לאינטימיות ורגישות אחד לשניה והכנות הותירה אותנו פעורי פה,ידענו הכל אחד על השניה,העבר לא היה חשוב לנו,התמקדנו בהווה.הכרנו כל נקודת תורפה והיינו מספיק נבונים כדי לא לפגוע,התוועדנו לחולשות ולחלומות,הקשבנו,והרבה פעמים שתקנו.ידענו עמוק עמוק בלב,שאם זה יגמר זה לא יהיה כי האהבה כבר לא מנת חלקנו,אלא כי הבועה תתנפץ וכל הפחדיםיעלו על פני המים,וידחקו אותנו לקרקעית,לא ירפו ולא יתנו לנשום.למרות שהפחדים האלה שלך,הם הסיכה שניפצה לנו את הבועה,אני לא מסוגלת להאשים אותך.אתה פוחד,ילד,אני מבינה אותך,תמיד פחדת...להפתח,להשתנות,לאהוב.פוחד להתמודד. "אל תבכי ילדה",אמרו לי באותו לילה שהלכת,"אף אחד לא שווה את הדמעות שלך". אבל אני בשלי,כרגיל,לא מקשיבה לאף אחד,המשכתי לבכות.נתתי לדמעות לזלוג בחופשיות משו כי ידעתי שתחזור. וכשתחזור הכל יהיה יותר טוב,כשתחזור תתגבר על הפחדים והכל יהיה שלם ולא שבור לרסיסים. שלך,
"אל תבכי ילדה",אמרו לי באותו לילה,"אף אחד לא שווה את הדמעות שלך". אבל אני בשלי,כרגיל,לא מקשיבה לאף אחד,המשכתי לבכות ונתתי לדמעות לזלוג בחופשיות משו,לזלוג על לחיי החמות,לזלוג,ליפול ולהתנפץ.בדיוק כמו הבועה ההיא,אותה בועה שחייתי בתוכה,בלי לחשוב יותר מידי,בלי להסתכל סביבי,רק אני ,אתה והבועה,בועת האשליות שלנו.או שאולי יוצר נכון לומר "שלי", הרי אתה מעולם לא שקעת באשליות,תמיד היית מציאותי,לפעמים יותר מידי. נכון,אמרו לי שאתה משחק איתי,שאתה לא יודע מה אתה רוצה מעצמך,שאתה מתוסבך מידי עבורי,אמרו שאני צריכה לברוח,שאני חייבת להשתחרר ממך לפני שיהיה מאוחר,שאין ברירה אחרת. אבל אני,אתה והבועה הסתדרנו כל-כך יפה,בכל-כך הרבה הרמוניה ושלווה.הבנו אחד את השניה בלי מילים,בכינו כשלשני כאב,הצטמררנו כשהשני התרגש...הרגשנו לבדנו בעולם הקר והמנוכר הזה,מנותקים מכל רוע ואכזריות,משוחררים מהסבל והטרגדיה.היינו רק אני אתה והבועה. בועה שהייתה מלאה באהבה,נתינה,מגע וכנות. ת`אמת,זה מעולם לא נגמר לנו.האהבה רק התעצמה,הנתינה הפכה לאינטימיות ורגישות אחד לשניה והכנות הותירה אותנו פעורי פה,ידענו הכל אחד על השניה,העבר לא היה חשוב לנו,התמקדנו בהווה.הכרנו כל נקודת תורפה והיינו מספיק נבונים כדי לא לפגוע,התוועדנו לחולשות ולחלומות,הקשבנו,והרבה פעמים שתקנו.ידענו עמוק עמוק בלב,שאם זה יגמר זה לא יהיה כי האהבה כבר לא מנת חלקנו,אלא כי הבועה תתנפץ וכל הפחדיםיעלו על פני המים,וידחקו אותנו לקרקעית,לא ירפו ולא יתנו לנשום.למרות שהפחדים האלה שלך,הם הסיכה שניפצה לנו את הבועה,אני לא מסוגלת להאשים אותך.אתה פוחד,ילד,אני מבינה אותך,תמיד פחדת...להפתח,להשתנות,לאהוב.פוחד להתמודד. "אל תבכי ילדה",אמרו לי באותו לילה שהלכת,"אף אחד לא שווה את הדמעות שלך". אבל אני בשלי,כרגיל,לא מקשיבה לאף אחד,המשכתי לבכות.נתתי לדמעות לזלוג בחופשיות משו כי ידעתי שתחזור. וכשתחזור הכל יהיה יותר טוב,כשתחזור תתגבר על הפחדים והכל יהיה שלם ולא שבור לרסיסים. שלך,
