אל עצמי- יומן מוצ"ש..
תגידי . מה עושים עם הריקנות הזו? לאן לוקחים את כל הגעגוע כשמתחיל שבוע חדש? אפשר אולי לשכוח אותו בתחנת רכבת, כמו זו של המעיל שקניתי בנוטינג היל, ורצתי את כל הדרך לאוטובוס, וראינו בתים בתים. הנה דלת ירוקה, "מעניין מי גר פה חשבתי". והכול התערבב לי. ונזכרתי ב"מיץ פטל", והייתי מאושרת כל כך, היינו חברות טובות, את זוכרת?. היו אלו ימים אחרים. אני יודעת שאני בסדר עכשיו. עוברת בראש על המשימות שמילאתי, אלה שהצבתי לעצמי. קטנות כאלה, לכאורה חסרות חשיבות. למשל: לקנות להוא מתנה, להתקשר לזו שאמרתי לה שאעזור לה, לכתוב, לשלם, לצייר, לעשות, לחשוב, לסדר, לקפל. אני רוצה שיחבקו אותי. זוכרת כמה קשה היה לנו להיפרד כשהמטוס נחת? את חיבקת אותי באמת, לאן הלכו הימים האלה? איך תמיד אחרי שבת אני חייבת חופש, כי זה היום היחיד שבו אני כל כך מלאה בי. ואז אני מרגישה מוצפת. אתמול רציתי להתאהב. היו לו תלתלים כאלה, כמו שאני אוהבת וחיוך כובש. ולא הרשיתי לי. הלכתי. אני הולכת ולא מעזה יותר. מה יצא לי כשהעזתי? הלב שלי קפא. עכשיו הוא פתיתים פתיתים כמו השלג שירד על ירושלים. אני ב"הולד" וזה זורם לידי כמו שני יקומים מקבילים אני מרגישה. אני נמצאת פה, אבל לא יודעת מה היה לפני רגע. מתי צחקתי מהעומק של הבפנים? כמו הבכי שהיה בי כשריטה שרה לי את "אני חיה לי מיום ליום" וחיבקה אותי כדי שלא אבכה. מתי? העומק הזה, כאילו מרודד בי. רדידות רדידות של רגעים חסרי תועלת, ואני נאחזת. קוראת שירה סינית. ממלאת את יומי.. מחכימה. לא עייפה יותר, ישנה כבר. חולמת, פחות מפחיד מפעם. ישנה יותר ממה שרציתי אפילו. מתמלאת נזכרת, מתערבבת בי. כמו מרגישה ממש את חבלי הגדילה שלי. היה לו חיוך של ילד, האם זה מישהו לבנות איתו את חיי? זה כל מה שחשבתי בלב. ואחר כך חשבתי "מעניין איך הוא אחרי מקלחת"? המחשבת הזו הצחיקה אותי כל כך, והוא אמר שהחיוך שלי יפה. סיפר לי על הסינמטק, וגם אני סיפרתי לו. השווינו רשמים והיה שם..משהו היה שם באמת. ואמרתי לילה טוב, תודה שליווית אותי והלכתי לישון מחובקת ברגע הזה,שבו ליטפתי תלתל אחד מראשו הזהוב. נו, לפחות ישנתי.
תגידי . מה עושים עם הריקנות הזו? לאן לוקחים את כל הגעגוע כשמתחיל שבוע חדש? אפשר אולי לשכוח אותו בתחנת רכבת, כמו זו של המעיל שקניתי בנוטינג היל, ורצתי את כל הדרך לאוטובוס, וראינו בתים בתים. הנה דלת ירוקה, "מעניין מי גר פה חשבתי". והכול התערבב לי. ונזכרתי ב"מיץ פטל", והייתי מאושרת כל כך, היינו חברות טובות, את זוכרת?. היו אלו ימים אחרים. אני יודעת שאני בסדר עכשיו. עוברת בראש על המשימות שמילאתי, אלה שהצבתי לעצמי. קטנות כאלה, לכאורה חסרות חשיבות. למשל: לקנות להוא מתנה, להתקשר לזו שאמרתי לה שאעזור לה, לכתוב, לשלם, לצייר, לעשות, לחשוב, לסדר, לקפל. אני רוצה שיחבקו אותי. זוכרת כמה קשה היה לנו להיפרד כשהמטוס נחת? את חיבקת אותי באמת, לאן הלכו הימים האלה? איך תמיד אחרי שבת אני חייבת חופש, כי זה היום היחיד שבו אני כל כך מלאה בי. ואז אני מרגישה מוצפת. אתמול רציתי להתאהב. היו לו תלתלים כאלה, כמו שאני אוהבת וחיוך כובש. ולא הרשיתי לי. הלכתי. אני הולכת ולא מעזה יותר. מה יצא לי כשהעזתי? הלב שלי קפא. עכשיו הוא פתיתים פתיתים כמו השלג שירד על ירושלים. אני ב"הולד" וזה זורם לידי כמו שני יקומים מקבילים אני מרגישה. אני נמצאת פה, אבל לא יודעת מה היה לפני רגע. מתי צחקתי מהעומק של הבפנים? כמו הבכי שהיה בי כשריטה שרה לי את "אני חיה לי מיום ליום" וחיבקה אותי כדי שלא אבכה. מתי? העומק הזה, כאילו מרודד בי. רדידות רדידות של רגעים חסרי תועלת, ואני נאחזת. קוראת שירה סינית. ממלאת את יומי.. מחכימה. לא עייפה יותר, ישנה כבר. חולמת, פחות מפחיד מפעם. ישנה יותר ממה שרציתי אפילו. מתמלאת נזכרת, מתערבבת בי. כמו מרגישה ממש את חבלי הגדילה שלי. היה לו חיוך של ילד, האם זה מישהו לבנות איתו את חיי? זה כל מה שחשבתי בלב. ואחר כך חשבתי "מעניין איך הוא אחרי מקלחת"? המחשבת הזו הצחיקה אותי כל כך, והוא אמר שהחיוך שלי יפה. סיפר לי על הסינמטק, וגם אני סיפרתי לו. השווינו רשמים והיה שם..משהו היה שם באמת. ואמרתי לילה טוב, תודה שליווית אותי והלכתי לישון מחובקת ברגע הזה,שבו ליטפתי תלתל אחד מראשו הזהוב. נו, לפחות ישנתי.
