אל ... ו-ל...

[ארבעים וארבע]

אל ... ו-ל...

שלום ליודעי העברית. אפשר להגיד "הוא נקלע לצרה" אבל כשמשנים את סדר המילים נשמע שנכון להגיד "הצרה שהוא נקלע אליה". האם באמת צריך להשתמש במילות יחס שונות (ל ו-אל) בהתאם למקום במשפט או שאחד משני המשפטים לא נכון? אשמח להסבר.

 

[trilliane]

למיטב ידיעתי אין מניעה לומר הצרה שהוא נקלע לה

זו פשוט שאלה של מה מקובל יותר. זה תהליך שמעצים את עצמו: כשצורה אחת נעשית רווחת יותר אנחנו מתרגלים אליה יותר ומשתמשים בה יותר, ואז הצורה שפחות רגילים אליה נשמעת מוזר ומשתמשים בה פחות וכו'.

 

[ארבעים וארבע]

תודה

אבל האם שתי הצורות נכונות? כי לא אומרים "נקלע אל צרה" (במקום נקלע לצרה) למרות ש"נקלע אליה" נשמע נכון.

 

[trilliane]

כפי שכתבתי בכותרת, למיטב ידיעתי כן.

זה שלא אומרים מתייחס למה שכתבתי בתוכן ההודעה – התקבעה צורה מסוימת. אבל גם "נקלע אל צרה" נכון.

 

[ארבעים וארבע]

שוב תודה, ועדיין יש לי ספקות בנוגע לתופעה.

המקרה הבא דומה אבל ממחיש (לדעתי) שיש פה יותר מסתם התקבעות של הרגל: אומרים "אני מתכוון לראובן" (לפי דעתי לא "אל ראובן") אבל לא אומרים "אני מתכוון לו" אלא רק "אליו". האם אני טועה, או שבאמת העברית מחייבת להחליף את מילת היחס במקרים השונים? אני פשוט מנסה להבין מה קורה פה. מרגע ששמתי לב לכפילות הזאת אני שואל את עצמי האם העברית מוזרה או שאולי אני לא מבין אותה.

 

[trilliane]

קצת קשה להגדיר "העברית מחייבת"

כי זה תלוי תקופה, משלב, מוסכמות והקשר. ייתכן שהסיבה שלא ניתן להחליף (לפחות כיום) בכל פועל בין "אל" ל"ל" היא כי ל"ל" יש יותר ממשמעות אחת, גם של "עבור", לעשות משהו בשביל מישהו. לכן נראה לי שבמקרים שבהם מדובר ב"הצבעה" (לאן, כיוון) לא מתאים לנו להשתמש ב"לו" אלא רק ב"אליו". אבל העובדה שאנחנו רגילים מאוד לדגם הזה וכל סטייה ממנו צורמת לנו לא אומרת שזה מחויב מהעברית הקלאסית (זה מצריך בדיקה, אולי מישהו אחר יוכל לתרום ידע); זה יכול להיות חוק לא כתוב בעברית העכשווית. ל / עבור: קניתי מתנה לדני / קניתי מתנה עבור דני קניתי לו מתנה / קניתי עבורו מתנה ל / אל: כתבתי לדני מכתב / כתבתי אל דני מכתב כתבתי לו מכתב / כתבתי אליו – אין בעיה ל / אל: כיוונתי אל המטרה / למטרה כיוונתי אליה (סבבה) / כיוונתי לה (יוצר משמעות של "עבורה") אני חושבת ש"אני מתכוונת אל ראובן" דווקא עובר, גם אם נשמע קצת מוזר (אולי לא במשלב דיבורי, אבל זה לא צורם לי) ואכן "מתכוון לו" לא מסתדר, כי זה נשמע כאילו הפעולה נעשית עבורו (במקרה הזה זה גם לא מסתדר כי זו לא פעולה שעושים עבור מישהו אחר).

 

[איתי שלר]

לא קשור למיקום במשפט

נראה שכשמדובר בפעלים שההשלמה שלהם היא כיוון, השימוש ב"אֶל" וגם ב"ל.." נפוץ, אך הנטיה היא להשתמש ב"אל" כשמדובר בכינוי מוסב. הלכתי לדני, אבל: הלכתי אליו (ולא הלכתי לו). נכנסתי לבית, אבל נכנסתי אליו (ולא נכנסתי לבית). כשההשלמה אינה כיוון מובהק, הנטיה (בימינו) היא להשתמש ב"ל..." : אמרתי לדני [ולא אמרתי אל דני] , ובמקרים כאלה גם בכינוי מוסב "אמרתי לו". לעומת זאת בפועל "לדבר" שהוא בימינו פיזי יותר מ"לומר" (לומר אפשר גם במכתב או במאמר, לדבר רק בפה) ההשלמה נתפסת יותר ככיוון, לכן "אני מדבר אל דני/לדני" אבל דיברתי אליו. הפועל "התכוון" במקורו משמעו "כיוון עצמו אל" והיא משמעות כמעט פיזית, אבל משמעות זו של הכיוון הולכת ואובדת, לכן רגילים יותר לומר "התכוון לדני", אך בכינוי המוסב עדיין נותר "אל".

 

[ארבעים וארבע]

תודה רבה על הארותיכם

 

[חצי טון]

לשיטתי

אל = ל בתוספת א' לציון (רק ציון, זה לא שרש) קרבה לנושא. נקלעתי לצרה - אני הנושא. נקלעתי אל צרה - הצרה הנושא.

 

[trilliane]

אתה מוזמן לדבוק בשיטתך, אך היא אינה מבוססת

על ידע לשוני מוכר (א' לציון קרבה לנושא...

) ולא תואמת את התחביר המסורתי שבו אין מילת יחס לפני נושא, וזה לא משנה אם היא אות יחס או מילית נפרדת.