אל התום\קטע...
טוב אז ככה.. אני יודעת שאין קשר בין קטע שכתבתי לבין לינדזי לוהאן... אבל בגלל שאין לי כל כך עם מי לחלוק עם הקטע שכתבתי ובגלל שאני חלק מהקהילה הזו חשבתי שאולי זה הגיוני לפרסם פה וסתם תאמרו לי מה דעתכם (זה קצת מוזר חח...) אז עם למי יש תגובות... אז שיכתוב ^.^ ------------------- אל התהום\ronrong7: "אילו יכולתי הייתי נותנת לך את הירח, במתנה, עטוף בסרט" היא אמרה לו. "אילו יכולתי הייתי מקרר את השמש, עוטף אותה בעשרה סרטים צבעוניים, מכניס אותה לקופסת פלטינה ונותן לך אותה, במתנה" הוא אמר לה. "לאן שתלך אלך איתך" היא אמרה. "אפילו אל התהום?" הוא שאל. "אפילו אל התהום" היא אמרה בביטחון מלא. "אני אמות בשבילך, שמש שלי" הוא אמר. היא חשקה את שפתיה, עצמה את עינייה ונישקה אותו... ליבה פעם בחוזקה, ליבה וגם ליבו... היה נדמה כאילו לבבותיהם פועמים ביחד, בתיאום, באותו הקצב. "אהובתי, את שומעת את זה? את שומעת את המקצב היפהייפה הזה?" שאל אותה. "איזה מקצב?" היא שאלה, וחיוך רך על פנייה. "מקצב הלבבות שלנו, מקצב האהבה, החיים..." הוא אמר. "אני אוהב אותך" אמר וחייך. הוא חיבק אותה, חיבק אותה כל כך חזק... חיבק אותה כאילו אם יעזוב - היא תמות, כאילו הם נמצאים על קצה התהום והיא עשויה בכל רגע ליפול ולאבד את עצמה, ודם שחור יכסה את פנייה... הם שכבו על מיטת בית החולים, מאוהבים וחיים... כל כך חיים - כאילו זה עתה נולדו, הם שכבו על מיטת בית החולים מוגנים מפני התהום, מוגנים מפה הרוע, מפני השנאה, מפני האנושיות. "אתה חושב שתצא מי זה?" היא שאלה. "אני בטוח שאצא מי זה, את תראי..." הוא אמר. היה נדמה שהרגע הזה לא יחזור לעולם, בעצם... הוא באמת לא יחזור לעולם, מעטים הרגעים שחוזרים, מעטות התחושות שמשחזרות את עצמן. הוא נרדם, אחיזתו השתחררה ממנה... הוא כבר לא החזיק אותה כאילו ממנה שואב את חייו... ליבה המשיך לפעום באותו הקצב, וגם היא נרדמה מבלי לשים לב שליבו יצא מהקצב, ליבו הפסיק לפעום... כעבור דקות מעטות אחרי שנרדמה וצללה בעולם החלומות התעוררה אל הסיוט הגדול מכל... "היי יוני, תקום!" אמרה שמש בקול חרישי. "תקום יוני!" היא חזרה שנית. "תקום, היה לי חלום רע!" אמרה שוב. "יוני, באמת... היה לי חלום שאתה מ...ת" אמרה בגמגום. "יוני? יוני..?" קולה החל להיחנק מבכי... עד עכשיו היא בכלל לא שמה לב שהמכשיר מצפצץ... "יוני!" "רופא! מישהו!" היא פרצה בצרחות. רופא נכנס, הכל התערפל, מעתה והלאה הכל פשוט המשיך כמו סיוט אחד גדול... הכל היה כל כך לא מציאותי. עד ש..."אני מצטערת לומר לך שיוני נפטר" אמרה האחות. "מ מ מה?" "צר לי, עשינו כל מה שיכולנו..." אמרה האחות ותפחה על כתפה. הדקות הבאות עברו בריצה היסטרית הביתה... "ידעתי... ידעתי שזה יקרה, ידעתי! סרטן ארור! פאק, פאק! ידעתי.... פאקק!" שמש הוציאה סכין. "אם זה לא הוא - אז שנינו" מילמלה לעצמה. נשמע קול מצמרר של הסכין חותך בבשרה הרך, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם עד שהיתה מעורפלת מכדי להמשיך ונחתה על הרצפה. "זה בשבילך, בשביל כל השנים שלנו ביחד, בשביל שהשנים האלו לא יפסקו ונמשיך להיות ביחד... עוד מעט כבר אפגוש אותך... עוד מעט, בקרוב ממש... רק אעצום עיניים ואספור עד שלוש" לחשה לעצמה בקולות חרישיים וחנוקים מהלם ודמעות. עכשיו היא כבר נפלה אל התהום, אל התהום הלא נודע, אל התהום שיוני נפל אליו... מוצפת בדם שחור, חסרת חיים, חסרת תקווה, מחכה שמלאך המוות יבוא ויקח אותה אל אהובה... ------- אממ מה דעתכם? חח אני בד"כ לא כותבת קטעים....
טוב אז ככה.. אני יודעת שאין קשר בין קטע שכתבתי לבין לינדזי לוהאן... אבל בגלל שאין לי כל כך עם מי לחלוק עם הקטע שכתבתי ובגלל שאני חלק מהקהילה הזו חשבתי שאולי זה הגיוני לפרסם פה וסתם תאמרו לי מה דעתכם (זה קצת מוזר חח...) אז עם למי יש תגובות... אז שיכתוב ^.^ ------------------- אל התהום\ronrong7: "אילו יכולתי הייתי נותנת לך את הירח, במתנה, עטוף בסרט" היא אמרה לו. "אילו יכולתי הייתי מקרר את השמש, עוטף אותה בעשרה סרטים צבעוניים, מכניס אותה לקופסת פלטינה ונותן לך אותה, במתנה" הוא אמר לה. "לאן שתלך אלך איתך" היא אמרה. "אפילו אל התהום?" הוא שאל. "אפילו אל התהום" היא אמרה בביטחון מלא. "אני אמות בשבילך, שמש שלי" הוא אמר. היא חשקה את שפתיה, עצמה את עינייה ונישקה אותו... ליבה פעם בחוזקה, ליבה וגם ליבו... היה נדמה כאילו לבבותיהם פועמים ביחד, בתיאום, באותו הקצב. "אהובתי, את שומעת את זה? את שומעת את המקצב היפהייפה הזה?" שאל אותה. "איזה מקצב?" היא שאלה, וחיוך רך על פנייה. "מקצב הלבבות שלנו, מקצב האהבה, החיים..." הוא אמר. "אני אוהב אותך" אמר וחייך. הוא חיבק אותה, חיבק אותה כל כך חזק... חיבק אותה כאילו אם יעזוב - היא תמות, כאילו הם נמצאים על קצה התהום והיא עשויה בכל רגע ליפול ולאבד את עצמה, ודם שחור יכסה את פנייה... הם שכבו על מיטת בית החולים, מאוהבים וחיים... כל כך חיים - כאילו זה עתה נולדו, הם שכבו על מיטת בית החולים מוגנים מפני התהום, מוגנים מפה הרוע, מפני השנאה, מפני האנושיות. "אתה חושב שתצא מי זה?" היא שאלה. "אני בטוח שאצא מי זה, את תראי..." הוא אמר. היה נדמה שהרגע הזה לא יחזור לעולם, בעצם... הוא באמת לא יחזור לעולם, מעטים הרגעים שחוזרים, מעטות התחושות שמשחזרות את עצמן. הוא נרדם, אחיזתו השתחררה ממנה... הוא כבר לא החזיק אותה כאילו ממנה שואב את חייו... ליבה המשיך לפעום באותו הקצב, וגם היא נרדמה מבלי לשים לב שליבו יצא מהקצב, ליבו הפסיק לפעום... כעבור דקות מעטות אחרי שנרדמה וצללה בעולם החלומות התעוררה אל הסיוט הגדול מכל... "היי יוני, תקום!" אמרה שמש בקול חרישי. "תקום יוני!" היא חזרה שנית. "תקום, היה לי חלום רע!" אמרה שוב. "יוני, באמת... היה לי חלום שאתה מ...ת" אמרה בגמגום. "יוני? יוני..?" קולה החל להיחנק מבכי... עד עכשיו היא בכלל לא שמה לב שהמכשיר מצפצץ... "יוני!" "רופא! מישהו!" היא פרצה בצרחות. רופא נכנס, הכל התערפל, מעתה והלאה הכל פשוט המשיך כמו סיוט אחד גדול... הכל היה כל כך לא מציאותי. עד ש..."אני מצטערת לומר לך שיוני נפטר" אמרה האחות. "מ מ מה?" "צר לי, עשינו כל מה שיכולנו..." אמרה האחות ותפחה על כתפה. הדקות הבאות עברו בריצה היסטרית הביתה... "ידעתי... ידעתי שזה יקרה, ידעתי! סרטן ארור! פאק, פאק! ידעתי.... פאקק!" שמש הוציאה סכין. "אם זה לא הוא - אז שנינו" מילמלה לעצמה. נשמע קול מצמרר של הסכין חותך בבשרה הרך, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם עד שהיתה מעורפלת מכדי להמשיך ונחתה על הרצפה. "זה בשבילך, בשביל כל השנים שלנו ביחד, בשביל שהשנים האלו לא יפסקו ונמשיך להיות ביחד... עוד מעט כבר אפגוש אותך... עוד מעט, בקרוב ממש... רק אעצום עיניים ואספור עד שלוש" לחשה לעצמה בקולות חרישיים וחנוקים מהלם ודמעות. עכשיו היא כבר נפלה אל התהום, אל התהום הלא נודע, אל התהום שיוני נפל אליו... מוצפת בדם שחור, חסרת חיים, חסרת תקווה, מחכה שמלאך המוות יבוא ויקח אותה אל אהובה... ------- אממ מה דעתכם? חח אני בד"כ לא כותבת קטעים....