אלת השחר
אלת השחר, אורורה, היתה ביתם של אל היום ואלת הלילה. היא היתה היצור היפה ביותר עלי אדמות, שערה היה שחור כלילה, עיניה ירוקות כפריחה באביב ועורה זהוב כקרני השמש הראשונות של הבוקר. היא היה מחוללת עם חברותיה על כרי הדשא של אטלנטיס והיתה מאושרת מאוד. במיוחד היא אהבה את ההרים ויותר מכך את מי השלגים היורדים להם בפלגים קטנים מההרים. טל היה עלם חמודות. הוא בנו של שר חשןב בממלכת אטלנטיס ואמו היתה היפה בבנות התמותה (יותר יפה מהלנה מטרויה) האלים העניקו אותה מתנה לבעלה אבל היא היתה אישה חזקה ושלטה בו והיתה לה השפעה עצומה בפרלמנט של אטלנטיס. טל היה יפה תואר ומשך את עיניהן של כל הבנות. בתלתלי הזהב שלו ובעיניו הכחולות ועורו השזוף וגופו החטוב והחזק. למרות שטל היה בקלות זוכה באהבתן של בנות התמותה הוא יותר מכל חפץ באהבתן של בנות האלמוות. הוא חיזר בלהט אחרי הסירוניות, והן נענו לו וגם נימפות היער הקלילות והשקופות למחצה היו לו מאהבות. יום אחד הוא הוא ראה בעת שיטוטיו ומסעותיו באטלנטיס את אלת השחר וחברותיה מחוללות על רמה גבוהה אי שפ בהרים. הציץ ונפגע ומיד ליבו הלך שבי אחרי האלה היפהפיה. הוא לא יכול היה לשכח את דמותה, היא הופיעה לנגד עיניו בחלומותיו, היא היתה לנגד עיניו בעת שהיה ער. הוא היה שבוי בקיסמה! הוא נשאר שם על הרמה ומדי בוקר עת אלת השחר וחברותיה היו עולות היה מתבונן בה באהבה. הוא שר לה חרש שירי אהבה קסומים וחרת את שמה על גזעי העצים, בקיצור גבירותי ורבותי מה יש לאמר הבחור היה קרוע, שרוף, נעול, חנוק ותפוס על האלה היפהפיה... יום אחד במהלך שיטוטיו שם בהרים הוא נתקל באיש גבוה וחמור סבר. האיש היה לבוש בשחור אבל עורו היה לבן כמו חלב, עיניו היו שחורות כלכך עד שלמעשה היה נדמה שאין הן עיניים אלא חלונות אל חשיכה שאין עבה ממנה. טל היה בנוסף לכל מידותיו התרומיות (24 ס``מ למי ששואלת...) גם שחצן לא קטן (קילומטר וחצי), וכשהאיש שאל אותו בקול קר מדוע הוא עוקב אחרי אלת השחר (בקול היתה גם נימה של ליגלוג) ענה לו: ``הא, מה אתה חושב לעצמך, אני עושה בהריםה אלה מה שאני רוצה ואלת השחר תהיה שלי עוד לפני שתשקע השמש!`` הזר הרים ידיו וצחק צחוק מתכתי שהעביר בבשרו של טל צמרמורת. ``הא, אתה אומר? הא! אין לך מושג עם מי אתה מתעסק! אני הוא הדס, אל השאול ועכשיו אתה תצטרך להילחם איתי ואם תובס אתה תהיה שלי לתמיד ואני אוכל את בשרך ואציג את נשמתך האוללה עירומה וחבוטה להתייבש לנצח לנגד השמש הלוהט!`` באומרו זאת הוא פשט מעליו את בגדיו בתנופה (כמו שעושים רקדני הצ`יפנדייל) והנה גופו לבן כשלג אבל חטוב וחזק כמו מטרהורן. טל לא יכול היה להשתהות ולא חלף זמן רב והוא כבר היה שרוע על גבו חבוט היטב היטב, מרובב בדם ובבוץ ורגלו הכבדה של הדס על גופו. הדס אל השאול כינס אל עולם הביניים בכניסה לארצו את כל האלים האלות ובני ובנות האלמוות ואמר להם כך: ``ישנו כאן בן תמותה עלוב שהובס על ידי בקרב ואני עומד לאכול את בשרו ולתלות את נשמתו האומללה לייבוש נצחי בקרי השמש. האם יש כאן מי מכל בנות האלמוות שמוכנה להציל את האומלל הזה מגורלו ולרדת איתי אל העולם התחתון לשמש לי פילגש?`` ``אני מוכנה`` נשמע קול בדממה הכבדה ששררה, היתה זו אלת השחר, ``אני ארד איתך!`` ``מוסכם!`` צווח הדס הרים את גלימתו ונעלם ואיתו אלת השחר... אחרי כל זה האלים התכנסו ובסופו של דבר החליטו על מספר החלטות: א. אל היום ואלת הלילה ישלחו את המאורות שלהם (השמש והירח) אל השאול להאיר שם את החשיכה ובתמורה הדס יאפשר לאלת השחר לעלות לעולם בזמן שבין היום ובין הלילה ב. טל הוא בן תמותה ולא יתכן מצב שבו אלה הקריבה את חרותה תמורת בן תמותה. ולכן הוא יהפוך לטל הבוקר והוא יופיע על הפרחים ועם העלים בעת שאלת השחר עולה מהשאול- בעת עלות השחר... ורק צריך להוסיף עוד דבר אחד: מכיוון שאלת הלילה הצטערה מאוד על אובדן ביתה היא נעשתה מאוד מבולבלת ולכן הירח יורד אל השאול בשעות לא קבועות והוא עולה לפעמים בערב, לפעמים באמצע הלילה ולפעמים רק לפנות בוקר. אבל באותם ימים של סוף החודש כשהוא עולה לפנות בוקר, זוכה אלת הלילה לראות מעט מדמותה של ביתה וזה נותן לה כוח להתחיל את החודש מחדש... פורסם במקור בפורום נשואים נשואות
אלת השחר, אורורה, היתה ביתם של אל היום ואלת הלילה. היא היתה היצור היפה ביותר עלי אדמות, שערה היה שחור כלילה, עיניה ירוקות כפריחה באביב ועורה זהוב כקרני השמש הראשונות של הבוקר. היא היה מחוללת עם חברותיה על כרי הדשא של אטלנטיס והיתה מאושרת מאוד. במיוחד היא אהבה את ההרים ויותר מכך את מי השלגים היורדים להם בפלגים קטנים מההרים. טל היה עלם חמודות. הוא בנו של שר חשןב בממלכת אטלנטיס ואמו היתה היפה בבנות התמותה (יותר יפה מהלנה מטרויה) האלים העניקו אותה מתנה לבעלה אבל היא היתה אישה חזקה ושלטה בו והיתה לה השפעה עצומה בפרלמנט של אטלנטיס. טל היה יפה תואר ומשך את עיניהן של כל הבנות. בתלתלי הזהב שלו ובעיניו הכחולות ועורו השזוף וגופו החטוב והחזק. למרות שטל היה בקלות זוכה באהבתן של בנות התמותה הוא יותר מכל חפץ באהבתן של בנות האלמוות. הוא חיזר בלהט אחרי הסירוניות, והן נענו לו וגם נימפות היער הקלילות והשקופות למחצה היו לו מאהבות. יום אחד הוא הוא ראה בעת שיטוטיו ומסעותיו באטלנטיס את אלת השחר וחברותיה מחוללות על רמה גבוהה אי שפ בהרים. הציץ ונפגע ומיד ליבו הלך שבי אחרי האלה היפהפיה. הוא לא יכול היה לשכח את דמותה, היא הופיעה לנגד עיניו בחלומותיו, היא היתה לנגד עיניו בעת שהיה ער. הוא היה שבוי בקיסמה! הוא נשאר שם על הרמה ומדי בוקר עת אלת השחר וחברותיה היו עולות היה מתבונן בה באהבה. הוא שר לה חרש שירי אהבה קסומים וחרת את שמה על גזעי העצים, בקיצור גבירותי ורבותי מה יש לאמר הבחור היה קרוע, שרוף, נעול, חנוק ותפוס על האלה היפהפיה... יום אחד במהלך שיטוטיו שם בהרים הוא נתקל באיש גבוה וחמור סבר. האיש היה לבוש בשחור אבל עורו היה לבן כמו חלב, עיניו היו שחורות כלכך עד שלמעשה היה נדמה שאין הן עיניים אלא חלונות אל חשיכה שאין עבה ממנה. טל היה בנוסף לכל מידותיו התרומיות (24 ס``מ למי ששואלת...) גם שחצן לא קטן (קילומטר וחצי), וכשהאיש שאל אותו בקול קר מדוע הוא עוקב אחרי אלת השחר (בקול היתה גם נימה של ליגלוג) ענה לו: ``הא, מה אתה חושב לעצמך, אני עושה בהריםה אלה מה שאני רוצה ואלת השחר תהיה שלי עוד לפני שתשקע השמש!`` הזר הרים ידיו וצחק צחוק מתכתי שהעביר בבשרו של טל צמרמורת. ``הא, אתה אומר? הא! אין לך מושג עם מי אתה מתעסק! אני הוא הדס, אל השאול ועכשיו אתה תצטרך להילחם איתי ואם תובס אתה תהיה שלי לתמיד ואני אוכל את בשרך ואציג את נשמתך האוללה עירומה וחבוטה להתייבש לנצח לנגד השמש הלוהט!`` באומרו זאת הוא פשט מעליו את בגדיו בתנופה (כמו שעושים רקדני הצ`יפנדייל) והנה גופו לבן כשלג אבל חטוב וחזק כמו מטרהורן. טל לא יכול היה להשתהות ולא חלף זמן רב והוא כבר היה שרוע על גבו חבוט היטב היטב, מרובב בדם ובבוץ ורגלו הכבדה של הדס על גופו. הדס אל השאול כינס אל עולם הביניים בכניסה לארצו את כל האלים האלות ובני ובנות האלמוות ואמר להם כך: ``ישנו כאן בן תמותה עלוב שהובס על ידי בקרב ואני עומד לאכול את בשרו ולתלות את נשמתו האומללה לייבוש נצחי בקרי השמש. האם יש כאן מי מכל בנות האלמוות שמוכנה להציל את האומלל הזה מגורלו ולרדת איתי אל העולם התחתון לשמש לי פילגש?`` ``אני מוכנה`` נשמע קול בדממה הכבדה ששררה, היתה זו אלת השחר, ``אני ארד איתך!`` ``מוסכם!`` צווח הדס הרים את גלימתו ונעלם ואיתו אלת השחר... אחרי כל זה האלים התכנסו ובסופו של דבר החליטו על מספר החלטות: א. אל היום ואלת הלילה ישלחו את המאורות שלהם (השמש והירח) אל השאול להאיר שם את החשיכה ובתמורה הדס יאפשר לאלת השחר לעלות לעולם בזמן שבין היום ובין הלילה ב. טל הוא בן תמותה ולא יתכן מצב שבו אלה הקריבה את חרותה תמורת בן תמותה. ולכן הוא יהפוך לטל הבוקר והוא יופיע על הפרחים ועם העלים בעת שאלת השחר עולה מהשאול- בעת עלות השחר... ורק צריך להוסיף עוד דבר אחד: מכיוון שאלת הלילה הצטערה מאוד על אובדן ביתה היא נעשתה מאוד מבולבלת ולכן הירח יורד אל השאול בשעות לא קבועות והוא עולה לפעמים בערב, לפעמים באמצע הלילה ולפעמים רק לפנות בוקר. אבל באותם ימים של סוף החודש כשהוא עולה לפנות בוקר, זוכה אלת הלילה לראות מעט מדמותה של ביתה וזה נותן לה כוח להתחיל את החודש מחדש... פורסם במקור בפורום נשואים נשואות