הדבורה מאיה
New member
אלן שלי
חזרתי עכשיו מהבית שלך. היה איזה קטע, שבאו כמה חברות של אחותך התאומה, קרוליין. והם התחילו לדבר על גילגול נשמות....ועוד דברים ברומו של עולם. אז הלכתי, וישבתי בחדר שלך. הוא נשאר בדיוק אותו הדבר...כאילו רק עכשיו עזבת אותו. התיק שלך על הספה, פתוח ומבולגן... ישבתי לי שם ונזכרתי. אז קיי באה והצטרפה אלי, ודיברנו עליך. על זה שאתה נמצא במקום טוב יותר.... ונבחרת להיות מלאך. ואחרי שהיא יצאה, ישבתי לי על המיטה שלך, המסודרת לשם שינוי, חיבקתי חזק את המעיל שלך, זה המשובץ... עצמתי עיניים ורק הרחתי את הריח שלך. ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא יודעת כמה זמן הייתי שם, ככה יושבת ובוכה... אמא שלך אמרה לי שאוכל לקחת מה שארצה. אני חושבת שאקח את המעיל הזה. אתה כבר לא תצטרך אותו יותר.... אחרי זה, באו ועשו מיניין, והתחילו להתפלל... אני לא יכולתי יותר, וברחתי החוצה. קיי הצטרפה אלי...ורק עמדנו ןהתחבקנו לנו. היא שאלה אותי מה אני חושבת שהיה היעוד שלך בחיים, שאותו כביכול מילאת... אמרתי לה שאני לא יודעת, ולדעתי רק התחלת למלא אותו...והפסיקו אותך. אבל גם אמרתי לה שלפחות אותי - אתה לימדת מה זה חיים. עד שפגשתי אותך סתם שרדתי...בין אישפוז לאישפוז. ואחרי שהכרתי אותך...התחלתי לחיות באמת. גם זה יעוד, לא? לא הצלחנו לגמור את השיחה, כי באו חברות שלה... אבל אנחנו עוד נמשיך אותה. אז התחבקנו חזק חזק...מנסות לחזק אחת את השניה. נפרדתי מהוריך, ואמא שלך העירה לי כרגיל על האוכל.... אתה הרי מכיר אותה יותר טוב ממני... והלכנו אני ואבי לשבת באיזה קניון, שם ישבנו כבר פעם בדרך מביקור אצלך. וההשוואה הזו, בין הפעם הזו לקודמת, צרמה לי כל כך.... אבא שלי ניסה לדחוף לי משהו, אחרי שכמעט ולא אכלתי היום כלום, ואז....באמצע לעיסת הבורקס קיבלתי טלפון מדודי שלנו. והוא סיפר לי שחבר טוב שלו נהרג בבסיס. מיותר לציין שהלכתי והוצאתי הכל... אלוהים, תגיד לי, אם אתה שם בכלל... מה קורה לך? איבדת את העישתונות? חסרים לך שם מלאכים בשמים? מה זה הקטל הזה שאתה עושה פה? כולם כל כך צעירים...עוד לא התחילו לחיות. או שאתה מנסה לגרום לנו לאבד את השפיות? אני כבר בדרך....ממש בדרך. כל כך לא מבינה אותך.... כל כך לא מאמינה.... מרגישה שאני משתגעת. פשוט משתגעת. מה אתה מנסה לעשות? ואתה - רק שותק. אין תשובות. רק שאלות בלי סוף. לא שלך. כבר לא. מאיה
חזרתי עכשיו מהבית שלך. היה איזה קטע, שבאו כמה חברות של אחותך התאומה, קרוליין. והם התחילו לדבר על גילגול נשמות....ועוד דברים ברומו של עולם. אז הלכתי, וישבתי בחדר שלך. הוא נשאר בדיוק אותו הדבר...כאילו רק עכשיו עזבת אותו. התיק שלך על הספה, פתוח ומבולגן... ישבתי לי שם ונזכרתי. אז קיי באה והצטרפה אלי, ודיברנו עליך. על זה שאתה נמצא במקום טוב יותר.... ונבחרת להיות מלאך. ואחרי שהיא יצאה, ישבתי לי על המיטה שלך, המסודרת לשם שינוי, חיבקתי חזק את המעיל שלך, זה המשובץ... עצמתי עיניים ורק הרחתי את הריח שלך. ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא יודעת כמה זמן הייתי שם, ככה יושבת ובוכה... אמא שלך אמרה לי שאוכל לקחת מה שארצה. אני חושבת שאקח את המעיל הזה. אתה כבר לא תצטרך אותו יותר.... אחרי זה, באו ועשו מיניין, והתחילו להתפלל... אני לא יכולתי יותר, וברחתי החוצה. קיי הצטרפה אלי...ורק עמדנו ןהתחבקנו לנו. היא שאלה אותי מה אני חושבת שהיה היעוד שלך בחיים, שאותו כביכול מילאת... אמרתי לה שאני לא יודעת, ולדעתי רק התחלת למלא אותו...והפסיקו אותך. אבל גם אמרתי לה שלפחות אותי - אתה לימדת מה זה חיים. עד שפגשתי אותך סתם שרדתי...בין אישפוז לאישפוז. ואחרי שהכרתי אותך...התחלתי לחיות באמת. גם זה יעוד, לא? לא הצלחנו לגמור את השיחה, כי באו חברות שלה... אבל אנחנו עוד נמשיך אותה. אז התחבקנו חזק חזק...מנסות לחזק אחת את השניה. נפרדתי מהוריך, ואמא שלך העירה לי כרגיל על האוכל.... אתה הרי מכיר אותה יותר טוב ממני... והלכנו אני ואבי לשבת באיזה קניון, שם ישבנו כבר פעם בדרך מביקור אצלך. וההשוואה הזו, בין הפעם הזו לקודמת, צרמה לי כל כך.... אבא שלי ניסה לדחוף לי משהו, אחרי שכמעט ולא אכלתי היום כלום, ואז....באמצע לעיסת הבורקס קיבלתי טלפון מדודי שלנו. והוא סיפר לי שחבר טוב שלו נהרג בבסיס. מיותר לציין שהלכתי והוצאתי הכל... אלוהים, תגיד לי, אם אתה שם בכלל... מה קורה לך? איבדת את העישתונות? חסרים לך שם מלאכים בשמים? מה זה הקטל הזה שאתה עושה פה? כולם כל כך צעירים...עוד לא התחילו לחיות. או שאתה מנסה לגרום לנו לאבד את השפיות? אני כבר בדרך....ממש בדרך. כל כך לא מבינה אותך.... כל כך לא מאמינה.... מרגישה שאני משתגעת. פשוט משתגעת. מה אתה מנסה לעשות? ואתה - רק שותק. אין תשובות. רק שאלות בלי סוף. לא שלך. כבר לא. מאיה