אלמנטיים קלאסיים בפרוג
רציתי להתייחס למספר דיונים בפורום בנושא המורכבות הצורנית, ההרמונית והמלודית של הפרוג, בדגש על הדיון אודות הרעיון הצורני המעניין בשיר של Dream Theatre. אחת מהתופעות המרתקות במוסיקת הפרוג היא העיסוק הכמעט מעבדתי בתחום הצורה, המוטיבים, אלבום הקונספט ושאר אלמנטים ה"חורזים" זה לזה במסגרת שיר או אלבום. כל אלו אמנם הגיעו לשיאם במוסיקה הקלאסית, החל מתקופת הבארוק וכלה במאה ה-20 (בה אלמנטים "מתמטיים" ו"תכנוניים" הגיעו לדרגות קיצוניות של תכנון (מלחינים כמילטון באביט), ולדרגות קיצוניות של חופש בזרם המוסיקלי הנגדי (מלחינים כג'ון קייג'); אך עדיין אני מוצא בהופעת האלמנטים הללו במוסיקה "פופולרית" (כלומר, שאינה קלאסית) צעד חשוב ביותר בהעמקה של היצירה המוסיקלית, ובתהליך ההתבגרות שעובר על מוסיקאי רוק בתחום ההתעניינות בעבר, הלימוד, ההעמקה והחיפוש אחר אפשרויות לחדש (לכולנו נזדמן לפגוש רוקיסט הגאה בבורותו על שלושת אקורדיה ובחוסר ההיכרות העיקש שלו עם המוסיקה שהייתה לפני חמישים שנה, כאילו לא ממנה הכל צמח). אני רואה את התהליך הזה כתהליך אבולוציוני שעבר על מוסיקת הפופ של שנות ה-50 וה-60. תהליך זה, אשר מטרתו הייתה כאמור להרחיב ולהעשיר את המבע המוסיקלי, בא לידי ביטוי במספר אופנים מרכזיים: 1. הרחבת רוחב היריעה של השירים – הארכת השיר הממוצע (אורכו של it's only love של הביטלס הוא 1:55, Echoes (פינק פלויד) ו-Dazed and Confused (לד זפלין, בגרסה מ- The Song Remanis The Same) חוצים את ה- 20 דקות. 2. שבירת המבני הסכמטי של בית-פזמון, שקשור קשר הדוק להתמודדות עם טקסטים יותר יומרניים ועם מבנה יותר "לינארי", שלא תואם את החזרה התכופה של הפזמון. 3. שמירה על קוהרנטיות ביצירות מוסיקליות ארוכות (שירים ארוכים או אלבומי קונספט), באמצעות מוטיביקה (מלודית, הרמונית, תזמורית או אחרת), תכנון טונאלי מקיף (התואם את שיטת הניתוח השנקריאנית), נושא-על חוץ-מוסיקלי או עלילה אחידה שלמה לתוכה "נוצקים" השירים. 4. חיפוש צלילים חדשים (כלים תזמורתיית, כלים מן המזרח, אלקטרוניקה, מניפולציות אולפניות על כלים אקוסטיים וכו'). אביא כאן מספר דוגמאות ע"פ טעם אישי בלבד: 1. מיקרוקוסמוס המעיד על הקוסמוס: ההקדמה של Here, There & Everywhere של הביטלס כוללת בתוכה את השלד ההרמוני של השיר כולו, הנע בין סולם סול מז'ור (בבית) לסי במול מז'ור (בפזמון). כך גם ההקדמה המרתקת של If I Fell, הכוללת אקורד נפוליטני (אקורד מז'ורי הבנוי על דרגה שנייה מונמכת), מהווה כולה הרחבה (prolongation) של אקורד נפוליטני-מינורי לשיר עצמו (שתי הדוגמאות מתוך ספרו המבריק של נפתלי וואגנר, "שבע השנים הטובות") 2. מוטיביקה מלודית הבאה לקשר ו"להדביק" את חלקיה של יצירה מוסיקלית גדולה: המוטיב המלודי של The Wall - תבנית 3 הצלילים מתוך Another Brick In the Wall part II, החוזרת, מלבד בשירי הנושא, בין השאר גם בשיר Hey You ובשיר The Trial (על רקע אקורד נפוליטני דווקא)). 3. מוטיביקה הרמונית באותה מטרה: המהלך i-VI (ראשונה מינורית – רביעית מז'ורית) עובר כחוט השני באלבום The Dark Side of the Moon של הפינק פלויד, בין Breath, Breath reprise, The Great Gig In the Sky ו- Any colour you like. 4. נושא טקסטואלי-מוסיקלי שלם שחוזר ויוצר אחידות ניתן לראות בקטע "See me, Feel Me" מתוך אופרת הרוק Tommy של The Who. 5. עלילה מרכזית המאחדת את כל השירים מבחינה טקסטואלית ניתן לראות בכל אלבומי הקונספט הגדולים. אציין רק את The Pros and Cons of Hich Hiking של רוג'ר ווטרס, בו כל עלילת האלבום מלווה שלושת-רבעי שעה בחייו של הגיבור, כביכול בזמן אמת. המוטיב המלודי של אלבום זה, אגב, מזכיר לא מעט אלמנטים מ- The Wall (עוד מעט נאמר שווטרס שותל מוטיבים מוסיקליים המקשרים בין תקופות חייו השונות). 6. צורת נושא חוזר (ריטורנלו) עם אינטרלודים בין הופעות הנושא ניתן לראות בסוויטה Atom Heart Mother של פינק פלויד. 7. "חריזה" מלודית מרתקת ניתן למצוא ברבים מסולואי הגיטרה של דיוויד גילמור באלבומי פינק פלויד. אציין רק את תבנית שלוש השש-עשריות החוזרת בשני הסולואים בשיר Dogs מתוך Animals: בתחילת השיר התבנית עולה, ובסולו בסיום השיר אותה תבנית חוזרת במהופך, מלמעלה למטה. 8. תכנון טונאלי מרתק ניתן לראות במבנה הטונאלי של Dark Side, אשר יש חוקרים הרואים את כל האלבום כיצירה מוסיקלית השואפת להגיע אל טוניקה של רה מז'ור (בשירים האחרונים), דרך סדרה של שטחים הרמוניים, בדגש על השיר השני, Breath, בו האקורדים החוזרים Em ו- A ניתנים לניתוח בתור ii-V (. "On the path: Tracing tonal coherence in The dark side of the moon" מאת O'Donnell, Shugn). בהקשר זה ראוי לציין את השילובים המרתקים הנראים בירושלים בשנים האחרונות בין מוסיקאים בעלי הכשרה והשכלה קלאסית ובין מוסיקה פופולארית, שילובים שרק מדגישים את הפוטנציאל העצום הקיים בשילוב בין הסגנונות (להקות "סוסיתא", "מים שקטים", "אגרול", "בינתיים", פרוייקט "קולמוס הנפש" ולהקת "רווח כפול" (שבשביל הגילוי הנאות יש לציין שהח"מ חבר בה)).
רציתי להתייחס למספר דיונים בפורום בנושא המורכבות הצורנית, ההרמונית והמלודית של הפרוג, בדגש על הדיון אודות הרעיון הצורני המעניין בשיר של Dream Theatre. אחת מהתופעות המרתקות במוסיקת הפרוג היא העיסוק הכמעט מעבדתי בתחום הצורה, המוטיבים, אלבום הקונספט ושאר אלמנטים ה"חורזים" זה לזה במסגרת שיר או אלבום. כל אלו אמנם הגיעו לשיאם במוסיקה הקלאסית, החל מתקופת הבארוק וכלה במאה ה-20 (בה אלמנטים "מתמטיים" ו"תכנוניים" הגיעו לדרגות קיצוניות של תכנון (מלחינים כמילטון באביט), ולדרגות קיצוניות של חופש בזרם המוסיקלי הנגדי (מלחינים כג'ון קייג'); אך עדיין אני מוצא בהופעת האלמנטים הללו במוסיקה "פופולרית" (כלומר, שאינה קלאסית) צעד חשוב ביותר בהעמקה של היצירה המוסיקלית, ובתהליך ההתבגרות שעובר על מוסיקאי רוק בתחום ההתעניינות בעבר, הלימוד, ההעמקה והחיפוש אחר אפשרויות לחדש (לכולנו נזדמן לפגוש רוקיסט הגאה בבורותו על שלושת אקורדיה ובחוסר ההיכרות העיקש שלו עם המוסיקה שהייתה לפני חמישים שנה, כאילו לא ממנה הכל צמח). אני רואה את התהליך הזה כתהליך אבולוציוני שעבר על מוסיקת הפופ של שנות ה-50 וה-60. תהליך זה, אשר מטרתו הייתה כאמור להרחיב ולהעשיר את המבע המוסיקלי, בא לידי ביטוי במספר אופנים מרכזיים: 1. הרחבת רוחב היריעה של השירים – הארכת השיר הממוצע (אורכו של it's only love של הביטלס הוא 1:55, Echoes (פינק פלויד) ו-Dazed and Confused (לד זפלין, בגרסה מ- The Song Remanis The Same) חוצים את ה- 20 דקות. 2. שבירת המבני הסכמטי של בית-פזמון, שקשור קשר הדוק להתמודדות עם טקסטים יותר יומרניים ועם מבנה יותר "לינארי", שלא תואם את החזרה התכופה של הפזמון. 3. שמירה על קוהרנטיות ביצירות מוסיקליות ארוכות (שירים ארוכים או אלבומי קונספט), באמצעות מוטיביקה (מלודית, הרמונית, תזמורית או אחרת), תכנון טונאלי מקיף (התואם את שיטת הניתוח השנקריאנית), נושא-על חוץ-מוסיקלי או עלילה אחידה שלמה לתוכה "נוצקים" השירים. 4. חיפוש צלילים חדשים (כלים תזמורתיית, כלים מן המזרח, אלקטרוניקה, מניפולציות אולפניות על כלים אקוסטיים וכו'). אביא כאן מספר דוגמאות ע"פ טעם אישי בלבד: 1. מיקרוקוסמוס המעיד על הקוסמוס: ההקדמה של Here, There & Everywhere של הביטלס כוללת בתוכה את השלד ההרמוני של השיר כולו, הנע בין סולם סול מז'ור (בבית) לסי במול מז'ור (בפזמון). כך גם ההקדמה המרתקת של If I Fell, הכוללת אקורד נפוליטני (אקורד מז'ורי הבנוי על דרגה שנייה מונמכת), מהווה כולה הרחבה (prolongation) של אקורד נפוליטני-מינורי לשיר עצמו (שתי הדוגמאות מתוך ספרו המבריק של נפתלי וואגנר, "שבע השנים הטובות") 2. מוטיביקה מלודית הבאה לקשר ו"להדביק" את חלקיה של יצירה מוסיקלית גדולה: המוטיב המלודי של The Wall - תבנית 3 הצלילים מתוך Another Brick In the Wall part II, החוזרת, מלבד בשירי הנושא, בין השאר גם בשיר Hey You ובשיר The Trial (על רקע אקורד נפוליטני דווקא)). 3. מוטיביקה הרמונית באותה מטרה: המהלך i-VI (ראשונה מינורית – רביעית מז'ורית) עובר כחוט השני באלבום The Dark Side of the Moon של הפינק פלויד, בין Breath, Breath reprise, The Great Gig In the Sky ו- Any colour you like. 4. נושא טקסטואלי-מוסיקלי שלם שחוזר ויוצר אחידות ניתן לראות בקטע "See me, Feel Me" מתוך אופרת הרוק Tommy של The Who. 5. עלילה מרכזית המאחדת את כל השירים מבחינה טקסטואלית ניתן לראות בכל אלבומי הקונספט הגדולים. אציין רק את The Pros and Cons of Hich Hiking של רוג'ר ווטרס, בו כל עלילת האלבום מלווה שלושת-רבעי שעה בחייו של הגיבור, כביכול בזמן אמת. המוטיב המלודי של אלבום זה, אגב, מזכיר לא מעט אלמנטים מ- The Wall (עוד מעט נאמר שווטרס שותל מוטיבים מוסיקליים המקשרים בין תקופות חייו השונות). 6. צורת נושא חוזר (ריטורנלו) עם אינטרלודים בין הופעות הנושא ניתן לראות בסוויטה Atom Heart Mother של פינק פלויד. 7. "חריזה" מלודית מרתקת ניתן למצוא ברבים מסולואי הגיטרה של דיוויד גילמור באלבומי פינק פלויד. אציין רק את תבנית שלוש השש-עשריות החוזרת בשני הסולואים בשיר Dogs מתוך Animals: בתחילת השיר התבנית עולה, ובסולו בסיום השיר אותה תבנית חוזרת במהופך, מלמעלה למטה. 8. תכנון טונאלי מרתק ניתן לראות במבנה הטונאלי של Dark Side, אשר יש חוקרים הרואים את כל האלבום כיצירה מוסיקלית השואפת להגיע אל טוניקה של רה מז'ור (בשירים האחרונים), דרך סדרה של שטחים הרמוניים, בדגש על השיר השני, Breath, בו האקורדים החוזרים Em ו- A ניתנים לניתוח בתור ii-V (. "On the path: Tracing tonal coherence in The dark side of the moon" מאת O'Donnell, Shugn). בהקשר זה ראוי לציין את השילובים המרתקים הנראים בירושלים בשנים האחרונות בין מוסיקאים בעלי הכשרה והשכלה קלאסית ובין מוסיקה פופולארית, שילובים שרק מדגישים את הפוטנציאל העצום הקיים בשילוב בין הסגנונות (להקות "סוסיתא", "מים שקטים", "אגרול", "בינתיים", פרוייקט "קולמוס הנפש" ולהקת "רווח כפול" (שבשביל הגילוי הנאות יש לציין שהח"מ חבר בה)).
אבל אז לא ברור מה יהיה הערך של זה (ע"ע הדיון בסולו העולה-יורד אצל דרים ת'יאטר מלפני כמה ימים).