../images/Emo201.gif משתתף בצערך.
הרגשתך כל כך מובנת לנו. הרגשתך כל כך מוכרת לנו. האובדן של אדם אהוב הינה מכה כואבת, נוראה ואיומה. כל מה שנותר לנו, הוא להתמודד. לא יודעים איך, משום שאף פעם לא היינו במצב כזה - ולא למדו אותנו. כך שאנו עושים מה שנראה לנו הכי מתאים - כדי להקל על סבלנו. משמעות הדבר שבמקום שנרגיש נורא ואיום - מרגישים קצת פחות. זו תקופה, שכל אדם עובר אותה בדרכו האישית, הפרטית - המתאימה רק לו. יתכן וישמע על איזה רעיון וזה יתאים לו, ויתכן שלא. זו תקופה שנמשכת כשנה (כל אדם לפי מה שמתאים לו). השנים אח"כ, בד"כ, בהדרגתיות נעשות קצת יותר קלות. השינוי הוא בעוצמת הכאב, ובתדירות שלו. השנה הראשונה, היא הכי קשה ונוראה - משום שעוצמת הכאב הקורע, מאוד ממושכת. יתכן ובמהלך השנה, מתחילים להופעי "רגעים של ההקלות" למשך זמן קצר. כשהייתי במצבך, בקופה הראשונה של ההלם, הבלבלול והרגשת חוסר שליטה - לאחר שאשתי ז"ל התאבדה, ונשארנו, חמשת ילדי ואנוכי - בכאב האיום והנורא הזה, באחת הפעמים ששכבתי וכאבתי, עלתה לפתע במוחי המחשבה, "מה יהיה עם לאחד מילדים (חס ושלום) יתגלה סרטן?", מה יהיה עם לאחד מילדי יכרתו יד או רגל עקב תאונה?" - כתוצאה מהשאלות הללו, הבנתי שיש דברים בחיינו שאין לנו שליטה עליהם. יש דברים בחיינו, שאיננו יכולים למנוע. (גם כשנזהרים). לכן, אמרתי לעצמי - דיי עם המחשבות הללו. אמרתי לעצמי - טוב, לאחר שחשבתי את המחשבות הנוראיות הללו - אז מצבי כעת יותר טוב. המסקנה שלי מאז -שתמיד יכול להיות יותר גרוע. עכשיו איום ונורא - יחסית לקודם, אך איני יודע מה ילד יום, ואיני יודע "מה מחכה לי בסיבוב". לכן, כל מה שנותר לי הוא להתמודד בכאב הכי טוב שיכול, כדי שאתפקד הכי טוב למען ילדי. ילדכם איבד את אביו. ילדכם נהנה מאהבתך אליו, דאגתך לו ומהשהיה במחציתך - ומאהבתו אליך. הוא צריך אותך חזקה (אפילו שאת עושה זאת "למראית עיין" באותו זמן שאת איתו) - כדי שהוא יהיה חזק ויתמודד. אם את נופלת, גם ילדכם יפול. את תמצאי לך את הזמנים שאינך איתו, שתוכלי לנוח ולכאוב. כמובן שלא מדובר על כך שלא תיהיה עצובה, שלא תבכי - ותסבירי לו שאת עצובה שאבא מת. (נושא אחר זה איך להסביר- מה להסביר לילד בגיל הזה). אם יש לך חברה, או בן/בת משפחה, שיכולים להיות איתך - הדבר יכול להקל עליך. תחפשי אם מתאים לך לעשות פעילות שבעבר אהבת - אולי עכשיו היא תוכל להקל עליך. מצרף לך כאן קובץ, של סריקה של הצד האחורי של הספר "בוחרים להרגיש טוב" של ד"ר דיויד ד. ברנס. לי הוא עזר. מצאתי שם כמה עצות שעזרו לי מאוד באותה תקופה, ובכלל. אחרי כשנה וחצי הלכתי לסדנא של "אנשים שאבדו את בני / בנות זוגם". כשהגעתי לשם - ראיתי הכל שחור. היה לי רע מאוד. כעבור כחצי שנה, כשהסדנא הייתה לקראת סיום, פתאום ראיתי כמה הוקל לי. כמה אני מרגיש טוב. כמה הכל נראה ורוד. פתאום החיים הוארו לי. הרגשתי שיכול. הרגשתי שהחיים לפני. אחרי כחמש שנים הלכתי לסדנא של "בני זוג של אנשים שהתאבדו", סדנא שעזרה לי מאוד להתמודד עם הכאב של ההתאבדות של אהובתי, אם ילדינו כל אחד מפלס לו את דרכו בים הסוער, בדרכו המתאימה לו. כדאי לזכור, שאת בתקופה מאוד קשה, אך יש לה התחלה ויש לה סוף. (יחסי - כלומר, אח"כ פחות קשה. זה פחות איום ונורא. ההפוגות בהרגשות הקשים הללו, נמשכים יותר ויותר זמן. יש פרקי זמן יותר ארוכים בין ה"בום" של הנפילה שלא יודעים "מאיפה זה בא לנו - ומתי ילך לנו...". החיים הם גלגל, פעם אנו למטה , ופעם אנו למעלה. כשאני למעלה, אני נהנה, ומזכיר לעצמי, שאח"כ אהיה למטה. אח"כ כשאני למטה, אני מזכיר לי שאח"כ אהיה למעלה. לי זה עוזר. ההבנה, הידע נותנים לי שליטה. נותנים לי בטחון, וודאות, בכל המצב שגורם לי להרגיש חסר אונים, חסר שליטה על חיי. לבנו איתך. חגי
